שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הסיפורים שאני עוד לא מעז לספר לילדים שלי

סבתא, סיפרתי לילדי על האבטיחים הענקיים, על הגמלים והפרות, אבל את הנורא מכל סיפורייך - דווקא אותו רגע שבו הפגזים נדמו והשקט השתרר, לא העזתי

סייד קשוע
סייד קשוע
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סייד קשוע
סייד קשוע

יום הנכבה אני לא יכול להפסיק לחשוב על סבתא שלי. לו רק היתה עדיין בחיים, לו רק היתה כמו שאני רוצה לזכור אותה: חזקה, חריפה, מחכה לי תמיד אחרי עוד יום של לימודים, יושבת על שטיח התפילה שלה העשוי צמר כבשים. הייתי מוריד את התיק הכבד הזה מהכתפיים שלי ורץ אליה, טומן את ראשי בחיקה ובוכה בכי חרישי. "למה אתה עוד פעם בוכה, ילד שלי?" היא היתה מזהה את הרעידות של גופי.

"מציקים לי", הייתי אומר לה, "מציקים לי ולא נותנים לי לנשום".

"מי?" היא היתה שואלת, "תגיד לי מי ואני אראה לו כבר מה זה".

"כולם", הייתי עונה לה, "והחברים שלי יותר מהאחרים".

"ככה זה", הייתי רוצה לשמוע אותה אומרת עכשיו, כמו אז, כשהיא מלטפת את ראשי: "כי אתה ילד חכם, הילד הכי חכם וכולם רוצים להיות כמוך אבל לא יכולים".

איור: עמוס בידרמן

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

אם אני כזה חכם, סבתא, איך את מסבירה את העובדה שעוד לא למדתי להסתדר בחיים? אם אני חכם, איך את מסבירה את הפחדים האיומים? נכון, אני מצטער, אני כבר לא ישן עם כרך קטן של קוראן מתחת לכרית, כמו שלימדת אותי לעשות בצעירותי. אני רוצה לספר לך שזה מעולם לא עזר, סבתא, תמיד פחדתי בלילות, ועכשיו יותר מתמיד. רק שאין לי יותר לאן לברוח, אין לי יותר איפה להתחבא. ועכשיו, את יודעת, אני כבר אבא ויש לי ילדים שמפחדים בלילות ובאים אלי להתחבא. שלושה ילדים, סבתא. לפעמים אני מספר להם את הסיפורים שנהגת לספר לי לפני השינה.

סיפרתי להם איך היו לכם אבטיחים ענקיים שהייתם לוקחים לסירות בים על גבי שיירת גמלים. סיפרתי להם על הפרות, החמורים והסוסים. על איך בחגים היית מתלבשת בבגדים של גבר, עוטה עבאיה וכפייה ודוהרת על גב הסוס יחד עם סבא כל הדרך ליפו. על בית הקפה של יפו ואיך תמיד סיפרת על הנשים העירוניות שישבו ועישנו נרגילות בלי בושה, כמו הגברים.

"אבל גם את", הייתי תמיד אומר וצוחק, ואת היית עונה, "נכון, אבל איש לא ידע שאני אשה, לא כמו המופקרות של יפו, היית צריך לראות אותן - נכנסות אחר כך לתיאטרון ויושבות לידנו, המופקרות האלה, שאלוהים יצלה אותן באש הגיהנום".

אבל את הסיפורים האחרים, סבתא, אלה שהתרגשת, שבכית כשסיפרת לי, אני עדיין לא מעז לספר. לפעמים אני חושב שלא הייתי רוצה שיישאו בנטל הזה, אולי כי אני רוצה לספק להם אשליה שבית הוא דבר תמידי, חזק, מגן ולא יחששו כמוני מחורבן שאורב מעבר למפתן. אז לא סיפרתי להם עדיין שסבא נהרג במלחמה ב-48' ולא סיפרתי להם איך הפכת לאלמנה צעירה. לא סיפרתי להם על האדמות שלך, שאבדו כולן, ולא על אותם כדורים ששורקים מכל עבר ופגזים שנופלים על שמאל ועל ימין. לא סיפרתי כיצד גחנת מעל אבי התינוק בשדות החיטה להגן עליו בגופך מהאש, ואיך תמיד היית אומרת כאן, ברגע זה ממש, "כאילו שהגוף שלי היה מציל אותו, הרי האש - אם היתה תופסת אותי - היתה מחסלת גם אותו, אבל לפחות שאני אמות לפני בני".

אז את זה אני לא מספר, וגם לא את הנורא מכל סיפורייך - דווקא אותו רגע שבו הפגזים נדמו והשקט השתרר, אותו רגע שבו ניסית ללכת להביא אוכל לילדייך מהשדה והבנת ששום דבר לא נשאר אותו דבר. אני זוכר את המבט הזה, סבתא, שהיה זהה בכל פעם מאותן אלפי פעמים שבהן חזרת על תיאור אותו יום נורא, תמיד אותו מבט, שבאותו קצב קבוע הלך והזדגג מדמעות, ואני זוכר את אותה משיכת מטפחת עדינה, ואז המשפט, "כך, בשנייה, הבנתי שכל מה שהיה לי אבד".

כמה קשה לחיות עם התחושה הזאת, כמה קשה החשש התמידי מהבאות, התחושה הזאת שעלי להיות מוכן תמיד לגרוע מכל. אותה תחושה שתוך רגע כל מה שיש לי יכול ללכת לאיבוד. שבית הוא לעולם אינו דבר ודאי ושפליטות היא חרב המונחת על צווארי.

בינתיים הפכתי למספר סיפורים בעצמי. בשפה שלא היית מבינה, אבל אל תדאגי, לא רבים שדוברים אותה מבינים. לפעמים נדמה לי שאני בסך הכל מספר את אותם סיפורים ששמעתי ממך, ובדיוק כמו שנהגת לעשות, אני חוזר עליהם פעם אחר פעם בכל מיני צורות ובכל מיני דרכים, ללא הועיל. אנשים כאן לא מוכנים להאמין לסיפורים שלך, סבתא, וגם לא לשלי. הלוואי שהיית כאן, כי עכשיו, ביום הנכבה הזה, הייתי עולה על הסוס ודוהר כל הדרך הביתה, מבקש סליחה על בריחתי ממך בימייך האחרונים, וטומן את ראשי בחיקך לעוד בכי חרישי.

"למה אתה בוכה, ילד שלי?"

לו רק היית יודעת מה עובר עלי, לו רק היית יודעת כמה זה קשה לספר סיפורים.

"מי מציק לך? תגיד לי ואני אראה לו מה זה".

"כולם, סבתא, והכי כואב זה אלה שחשבתי לחברים".

"ככה זה", בטח היית אומרת ומלטפת את ראשי עד שהרעידות יפסיקו, "רעב?"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ