בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפקק הארור שכמעט גרם לי לתקוע ברז לערבים

אז לא ביליתי עם הילדים והמשפחה, אז לא ביקרתי את אבא שלי בבית חולים. העיקר שלא עלו עלי

66תגובות

אין לי כלום, שום דבר. אמנם קוראים שנתקלים בי מדי פעם מספרים שהם זוכרים בעיקר את הטורים שאני כותב בהם שאין לי מה לספר השבוע, אבל זה לא נכון. אני זוכר היטב כי נדרתי לפני יותר משלוש שנים שלעולם לא אתלונן בפני הקוראים על שאין לי מה להגיד, והנה השבוע אני לא מוצא ברירה אלא להפר את הנדר.

אין לי כלום, שום דבר. אני יושב מול המסך כבר שעות ארוכות, הזמן הולך ואוזל, ראשי מתפוצץ מכאבים עזים ואני לא מצליח להתמקד במה שאני מנסה להגיד. ידעתי שאני רוצה לספר משהו על יום חמישי האחרון, אותו חמישי שקדם לסוף שבוע ארוך שהתחבר עם חופשת חג השבועות. באותו ערב הייתי אמור להתארח בתיאטרון אלמידאן בחיפה, דבר שגרם לי להתרגשות ולחצים אדירים משום שמדובר בהופעה ראשונה שלי בעיר מול קהל ערבי.

בחלומות שהיו לי באותו שבוע, ראיתי את עצמי עולה לבמה ובקהל היו שצעקו בוז לעברי. בחלומי בכיתי ולא ידעתי אם עלי להישאר או שעדיף לברוח. מה אני אגיד להם שם על הבמה? אין לי כלום.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

"אולי ניסע לטירה?" שאלה אשתי באותו בוקר, "גם ככה חג ויש גשר, לילדים יהיה משעמם". אני שונא את הדבר הזה שנקרא, "לילדים יהיה משעמם", שמשמעותו היא אחת: תסבול אתה בשביל שלחארות הקטנים יהיה כיף. מתישהו אני צריך לעשות לזה סוף, מתישהו אני צריך לזעוק שלא אכפת לי שהילדים משתעממים, שאני משתעמם יותר, ושאם עושים תחרות ביני לבין הילדים תחת הכותרת: מי סובל יותר, אני בטוח שאני לוקח אותם בגדול.

"את צודקת", עניתי, "יהיה להם הרבה יותר כיף עם בני הדודים". הכנו תיק כבר בבוקר, וקבענו לצאת עם הילדים מיד עם תום הלימודים שלהם בבית הספר, "כך לא ניתקע בפקקים של יום חמישי בערב", אמרתי, "ואני אצליח לנוח לפני שאני ממשיך לחיפה".

את הירידות מירושלים עשיתי בפעם הראשונה בחיי בהילוך נמוך. זאת הפעם הראשונה שאני מעביר את המכונית האוטומטית שלי למצב ידני ואת כל הירידה ממבשרת עשיתי בהילוך שלישי, כששאר הנהגים העצבניים צופרים, מקללים וכשעוקפים הם מביטים בי בפרצופים כועסים וחינוכיים שאלמד שאני טועה. אבל אחרי אותה תאונה מחרידה שבה נשחקו הבלמים לאבי המשפחה בדרך לטבריה, אני לא מוכן לקחת סיכונים, לא כשהילדים נמצאים במושב האחורי. הירידות מירושלים התגלו כחלק הקל יחסית של הנסיעה לטירה.

ברדיו דיווחו על תאונה בין שתי משאיות וחסימת כביש שש לנוסעים צפונה. לא היתה ברירה אלא לנסוע דרך גהה או איילון שמהר מאוד התגלו כפקוקים. אי שם ליד שדה התעופה אמא התקשרה והודיעה שאבא שלי מאושפז בבית חולים. "הכל בסדר", היא אמרה, "באמת שאין לך מה לדאוג".

דאגתי. אבא שלי מתאשפז מדי כמה חודשים ובפעם האחרונה שעבר ניתוח לא הצלחתי אפילו לבקר אצלו בבית החולים. אני יודע שהוא לוקח את זה קשה. הוא היה רוצה שאבקר, למרות כל ה"לא, בשביל מה? אתה גר בירושלים ויש לך משפחה". "אולי אני אספיק", אמרתי לאשתי והבטתי בשעון, "גם אם הדרך לטירה תיקח שעתיים, אני אקפוץ למאיר בכפר סבא ואמשיך משם לחיפה".

אלא שהמכוניות פשוט סירבו לזוז. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שבה הייתי כל כך עצבני. מסכנים הילדים. אחרי שלוש שעות במכונית, יכול להיות שהם מנצחים בתחרות; הם סובלים יותר. זה לא שסבלתי, התעצבנתי כמו שאני לא זוכר את עצמי. תקוע שם בפקקים וצורח על כל מי שמוציא הגה מהפה.

הורדתי את אשתי ואת הילדים בטירה, ורצתי בחזרה לאוטו. השעה היתה קרוב לשש, ואני בדרך לבית החולים. כבר ביציאה מטירה הבנתי שאין לי סיכוי לבקר אצל אבא ולהספיק להגיע לחיפה בשעה שמונה. הפקק קיבל את פני כבר בכניסה לכפר סבא ודיווחי התנועה ברדיו היו אכזריים מתמיד.

בהתחלה חשבתי להתקשר ולהודיע שאני מצטער, אבא שלי בבית חולים ושאני נאלץ לבטל את הראיון בתיאטרון. אבל כל כך חששתי שהם יחשבו שאני מפחד, שאני לא רוצה להתעמת, שאני שוב תוקע ברז לערבים. הרי הסכמתי להשתתף כי רציתי לזעוק שם בחיפה על כמה עיתונאים שיניחו לי לנפשי, שיפסיקו לשקר ולהציג אותי כסוג של נהנתן חסר ערכים.

אם אבטל את השתתפותי הדבר יכול לשמש תחמושת למבקרי, ואפספס את ההזדמנות לעמוד בפעם הראשונה מול קהל ערבי. "זה בסדר", אמרה לי אמא בטלפון, "אבא מרגיש טוב, סע לחיפה ומחר תבוא לבקר אותו".

"חיפה?" הספקתי לשמוע את אבא שואל לפני שאמא ניתקה את הטלפון, "תביאי לי אותו", אמר לאמא, "הלו, אתה נוסע לחיפה, ערבים או יהודים?"

"ערבים", עניתי לו.

"סוף סוף", הוא אמר, "סוף סוף. סע לאט".

נסעתי לאט מאוד, לא שהיתה ברירה. בשעה שבע בערב עדיין ישבתי במכונית בצומת רעננה צפון. "אני מצטער", אמרתי למארגני הערב בתיאטרון, "כנראה שלא אגיע בזמן לפגישה המקדימה, אבל בטוח אגיע בזמן לראיון".

בשעה שמונה כשהייתי ליד נתניה כבר הודעתי להם שאני לא יודע מה לעשות, ושאני מאוד מצטער. קיוויתי שיאמינו לי שלא מדובר בניסיון התחמקות אלא באמת בפקקים שמעולם לא ראיתי.

לקח לי שלוש שעות להגיע מטירה לחיפה. נכנסתי לתיאטרון מותש לחלוטין, "מים?" שאלה מנהלת האירוע בחיוך שאמר שהכל בסדר. כשהגיע תורי לעלות לבמה, הקהל מחא כפיים ואני הייתי כל כך מאושר. עד שהבנתי שאין לי כלום, שאין לי שום דבר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו