בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בוריס שלנו

אם גלפנד לא היה מפסיד, מישהו עוד עלול היה להשתכנע שאנחנו חיים במדינה נורמלית

234תגובות

בשבועות האחרונים הייתי מרותק למשחקי אליפות העולם בשחמט. בשלב מוקדם יחסית של האליפות גיליתי שיש ברשת שידורים ישירים של המשחקים בין בוריס גלפנד לאנאנד. אני לא מתכוון לאותם משחקים מהירים ששודרו כבר בכל אתרי האינטרנט בארץ ביום האחרון של האליפות, אלא לאותם 12 משחקים ארוכים באורך מלא שהמעקב אחריהם היה במרביתו צפייה בפרסומות של הטלוויזיה הרוסית.

רוסיה, לפחות על פי הפרסומות זה לא מה שהיה פעם, אני אומר לכם. כאחד שגדל בבית קומוניסטי, לעולם אחפש את הכשלים בשיטה החדשה על מנת להוכיח לעצמי שאיכשהו, בכל זאת, השיטה הישנה שמרה יותר טוב על בני המעמדות הנמוכים, ושעם כל הכבוד לפרסומות הנוצצות, ברוסיה הקפיטליסטית של היום יש הרבה יותר עניים.

הרי זו היתה בסופו של דבר אמא רוסיה שבגללה התחלתי לשחק שחמט בגיל מאוד צעיר. "בשביל להיות גנרל בצבא האדום חייבים להיות אלופים בשחמט", נהג אבי, שלמד לשחק בכלא הישראלי, להגיד בנימה סטליניסטית. התשובה "אבל אני לא רוצה להיות גנרל בצבא האדום", לא התקבלה על הדעת. "נראה לכם שסכר אסואן היה נבנה לולא מהנדסים רוסים ששיחקו שח?".

בהתחלה שיחקתי בבית, עם האחים שלי ועם אבא. היתה שמועה שמתקיימים משחקי שחמט בבניין שקראנו לו "מועדון ההסתדרות", אבל לשם היה אסור לנו להגיע, כי את מועדון ההסתדרות ניהלו אנשי מפלגת העבודה והם היו האויב.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

הישועה של השח הגיעה עם "עסקת ג'יבריל", שבתור ילדים קטנים חשבנו שזו עסקה שבמסגרתה ישראל שיחררה הרבה מאוד שחקני שחמט שהיו כלואים בשביל לא להיות גנרלים בצבא האדום. אחד המשוחררים מבני טירה החליט להקים מועדון בכפר. אבא שלי אמר שהוא שחקן מעולה ומאמן מצוין שזכה בכמה אליפויות של כמה בתי מעצר, "בכל זאת", נהג אבי להגיד על המאמן, "ישב קרוב ל-17 שנים בפנים".

מועדון השח היה הצלחה אדירה, הרבה ילדים נרשמו, ובטירה התחילה מסורת של תחרויות. הספורט תפס תאוצה גדולה בכפר, כי בשביל לשחק שח לא צריכים תשתיות, מגרשים והשקעות כספיות. עם התחזקות הענף במקום, החליט המאמן גם להקים קבוצה שתתחרה בליגה.

אני זוכר את ההתרגשות במשחקי הליגה הראשונים, הייתי הצעיר בקבוצה בת ארבעה שחקנים, והיחיד שלא בילה בכלא הישראלי מסיבות ביטחוניות. לפי החוקים, קבוצה חדשה מתחילה מהליגה הנמוכה ביותר - אם אני לא טועה זו היתה ליגה ד'.

היינו נוסעים ארבעתנו, פעם במכונית של אבא ופעם במכונית של המאמן, לשחק משחקי חוץ נגד קבוצות של ילדים קטנים, וזה היה תמיד מביך לראות את המבוגרים שלנו יושבים מול ילדים קטנים שבהרבה מקרים בכו כשהפסידו, ורצו לחיק אמהותיהם. שיחקנו גם נגד מבוגרים, בעיקר בבתי אבות, ולשחקנים שם היו שקיות ניילון קטנות ובהן תפוחים ירוקים שנחתכו לשמיניות מדויקות.

הייתי מסיים את המשחק מהר ונכנס עם הזקנים היהודים שהזמינו אותי להצטרף אליהם לחדר האוכל, הם היו נחמדים ונתנו לי לצפות איתם בטלוויזיה.

היה לנו גם משחק אחד נגד נבחרת שח של בית חולים פסיכיאטרי. איש מהנבחרת שלנו לא ידע על כך מראש, ורק כשהגענו לשער של בית החולים הבינו המבוגרים נגד מי אנחנו הולכים לשחק. בניגוד למבוגרים שהתחילו להתלחש ביניהם ושקלו לוותר על המשחק ולהפסיד הפסד טכני, אותנו זה לא עניין. ניצחתי במשחק שלי במהירות שיא, ולא הבנתי מדוע יתר חברי לקבוצה מזיעים מול קבוצה כל כך חלשה, ששניים מתוכה התנדנדו קדימה ואחורה בכיסאותיהם.

אני זוכר שראיתי אחר כך את ביל וסבסטיאן בחדר מיוחד שהוביל אותי אליו בחור ערבי שלבש חלוק לבן, ואחר כך הביא לי עוגייה לא טעימה. יצאנו תיקו במשחק ההוא, אבל אבא שלי אמר שהוא בכלל לא הצליח להתרכז במשחק.

מהר מאוד התחלתי גם להפסיד, ולקחתי את זה קשה למדי. את קריירת השחמט שלי נטשתי בערך כשהייתי בן 12, ומאז לא התעניינתי במשחק הזה בכלל עד שבוריס שלנו - כפי שהתחילו לכנות אותו ברדיו ובטלוויזיה הישראלית - הגיע לגמר אליפות העולם.

"בוריס גלפנד העולה הוותיק", הדגישו באחת ממהדורות החדשות שבהן דיווחו על התחרות. ותיק, ישראלי, פן חלילה מישהו יחשוד שהוא עוד עולה רוסי שלמד את המשחק בארץ הולדתו.

צפיתי במשחקי השח המשעממים ובשלב מסוים התחלתי לחשוש שמא בוריס הוותיק שלנו יהפוך לאלוף עולם. תיקו ועוד תיקו זהרו במסך המחשב שלפני, ואני קפצתי בין מהלך למהלך לאתרי חדשות, לשמוע על הסודנים שמביאים רק מחלות וכל רצונם הוא לרדוף ולאנוס את בנות ישראל.

שמעתי את אנשי הימין מאשימים את יפי הנפש ואת השמאל גם בבעיית הפליטים. בין הצרחה להזזת פרש שמעתי את הדיונים על שכונת האולפנה, על זכותנו בארץ האבות, ועל דין קרית ארבע כדין תל אביב, מפיו של אחד מזוכי פרס נובל הישראלים. שמעתי את כל זה וקיוויתי בכל מאודי שבוריס שלנו יפסיד.

חששתי שניצחון של גלפנד יהפוך בן רגע לניצחון של ישראל, לעוד הישג לגניוס הישראלי, ומהר מאוד ניצחון כזה עוד ישדר שהכל כאן בסדר. עוד ניצחון שהממשלה תיקח עליו בעלות, שתהפוך אותו למאורע לאומי. בעיני רוחי ראיתי מאות ישראלים שמעולם לא שיחקו שחמט מחכים בשדה התעופה לגיבור הלאומי כשהם עטופים בדגלי ענק ושרים, "אל אל ישראל".

בדמיוני ראיתי את שרת הספורט מחייכת, ואת ראש הממשלה מנסה לנכס את הניצחון ליכולתו הנבואית. אסור שזה יקרה, התפללתי כשצפיתי בסבבים המהירים והמכריעים של התחרות. גלפנד שלנו חייב להפסיד, בוריס הוותיק מוכרח להיכנע לחיי העם הזה, בתקווה שזה יפסיק ללחוש לעצמו, שכמה טוב שהוא כזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו