בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הפאב שיביא את השלום, ויהפוך אותי למיליונר

אני רוצה להגיע לפנסיה, המקום בו משתרעים מגרשי טניס ובריכות. אולי פאב הוא הפתרון

72תגובות

אלמלא השיחה עם אבא לא הייתי יודע בכלל שאליפות אירופה בכדורגל יצאה כבר לדרך. לא שהמידע הועיל לי במיוחד. עבר כמעט שבוע של משחקים, וטרם הצלחתי לצפות אפילו במחצית אחת. כנראה שזה המצב כשיש שלושה ילדים ודאגות פרנסה. הדבר היחיד שיצא לי לראות לאחרונה בטלוויזיה הוא "סמי הכבאי" בשש בבוקר, ולעתים, נזכרתי כשנסעתי לעוד שיחה עם קוראים בספרייה באחת העיירות הדרומיות, אני גם עוקב אחרי "חבורת החצר".

אני יודע שזה עלול להישמע מופרך לכמה אנשים, אבל לפעמים אני ממש רוצה כבר לצאת לפנסיה, להזדקן, לראות את הילדים גדלים ומסתדרים, לסמן וי ליד כמה משבצות ואולי אז אוכל להרשות לעצמי לנוח קצת מהמירוץ המייגע אחר החיים, ולהתחיל לנשום. אחת הפרסומות שאהבתי במיוחד אף שראיתי אותה בחטף, היתה דווקא של משרד הבריאות. איש מבוגר יושב על ספסל, ולידו מתיישבת אשה מבוגרת, האיש הזקן מחייך והשניים רצים למגרש הטניס.

ראיתי את הפרסומת הזאת שממליצה למבוגרים על פעילות גופנית וסוף סוף ידעתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול. הרי זה מה שזקנים עושים בכל רחבי הארץ: צועדים שני מטרים ומוצאים את עצמם במגרשי טניס שמממן עבורם משרד הבריאות, עוד קצת הליכה והם בבריכה יוקרתית.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

בגלל זה, הרעיון שהעלה בפני הבמאי הג'ינג'י לפני כמה חודשים התחיל למצוא חן בעיני. "עסק", הוא אמר, "שנינו נהיה שותפים בעסק". בהתחלה צחקתי לו בפרצוף, אמרתי לו שכל מה שאני יודע לעשות בקושי זה לכתוב, שאני לא מבדיל בין ריבית פריים לביטוח לאומי והוא מדבר איתי על עסקים?

אחר כך התחלתי לשים לב יותר לפרטים שאומרים המומחים הכלכליים בתוכנית הבוקר של קרן נויבך, והצלחתי להבין שבשביל להתעשר צריך גם לסכן כסף, קצת להמר. ואני, הרי תמיד רציתי להתעשר, במקום לדאוג כל פעם שאני שומע על הידרדרות ענף הספרות, גלי פיטורים בעיתונים והקפאת הפקות טלוויזיה. אם כבר להיות עצמאי, אז למה לא עסק שאני הבעלים שלו או אחד השותפים בו?

"על איזה עסק בדיוק חשבת?" מצאתי את עצמי שואל את הבמאי הג'ינג'י.

"לא יודע", הוא אמר, "אולי סלון יופי?"

"מספרה?"

"יותר גדול", הוא אמר, "גם ציפורניים, לגברים ולנשים, אולי גם הכנת כלות".

"מה לנו ולזה?" שאלתי אותו.

"סתם", הוא אמר, "נראה לי שזה מכניס, עכשיו כששוקי זיקרי פרש מהמקצוע. עם השמות שלנו, אולי בכל זאת זה יביא אנשים".

"מה עם השמות שלכם?" אמרה אשתי כשסיפרתי לה על העסק החדש, "למה שנשים ילכו להסתפר אצל שני לוזרים שחתומים על משהו שנקרא 'עבודה ערבית'?"

"היא צודקת אשתך", אמר לנו חבר שמבין קצת יותר משנינו בעסקים, "בשביל מקום כזה כבר עדיף שם כמו 'ירין', ולא קשוע וקפון". החבר הסכים שעם השמות שלנו אפשר דווקא לעשות עסק לא רע לבתי קפה, אולי פאב עם קצת אוכל, "זה כבר הרבה יותר מתאים", הוא אמר ואני ראיתי את הברק בעיניו של הבמאי הג'ינג'י.

"פאב!" הוא צעק וציין שכמה מחבריו הידוענים פתחו מקומות בתל אביב ובגלל השמות שלהם, המקומות דופקים בלי עין הרע. "כל התעשייה תבוא לשתות אצלכם", ציין החבר שמבין בעסקים, "הבעיה היחידה ששניכם זה בערך כל תעשיית הטלוויזיה בעיר".

"ועל איזה שם חשבתם?" שאלה אשתי כשהעליתי בפניה את הרעיון שיהפוך אותנו למסודרים כלכלית.

"פאב אלעמוד" עניתי לה, "גם אלכוהול וגם שלום, זו תהיה הנישה שלנו".

"נישה?"

"כן", עניתי לה וציטטתי מדבריו של חברינו איש העסקים. "כל מקום חדש חייב סיפור מיוחד, אחרת אין טעם לפתוח בכלל".

"אז אתם מהמרים על השלום כנישה?"

"כן. בקטע הזה שאם אני והוא מסתדרים, אז כולם יכולים, ועם השמות שלנו חשבנו ש..."

"עוד פעם אתם והשמות שלכם?" היא התרגזה, "יש לכם שמות של עבריינים, עם השמות של שניכם אתם יכולים מקסימום לפתוח מוסך בוואדי ג'וז".

היא צודקת אשתי, חשבתי לעצמי כשנסעתי בכביש החשוך לספרייה בעיירה הדרומית, היא צדקה גם כששאלה אם אני הייתי הולך לפאב שמאיר שלו היה פותח בעיר. המרחב המוגן, היה הדבר הראשון שהראו לי כשהגעתי לספרייה בעיירה הדרומית, "אתמול היו שלוש נפילות", אמרה מנהלת הספרייה, "אבל הכל בשטחים פתוחים".

רעש מסוקים בשמים ריגש רק אותי. "זה כל הזמן ככה", אמרה הספרנית שהבחינה בדאגה שאחזה בי. "אבל לא שמעתי בכלל על נפילות בחדשות", אמרתי, מרגיש כמו הפרשנים אצל נויבך בתוכנית. בסופו של דבר אני מסכן את עצמי גם במקצוע שלי.

"לא מדווחים על כל נפילה", אמרה בשלווה לא ברורה, "אבל אתמול המטוסים תקפו אצלם, אז הם החזירו בשלושה קטנים".

"ערב טוב", פתחתי את דברי בפני הקהל המצומצם שהעדיף להגיע לספרייה במקום לצפות במשחק של איטליה נגד ספרד. ניסיתי להביט לעבר מנהלת הספרייה לבחון את רמת הדאגה במבטה, בהתנהגותה וכך ללמוד על חומרת הרעשים שמגיעים לספרייה, קצת כמו שבוחנים את רמת החרדה אצל הדיילות במטוס כשנכנסים למערבולת אווירית. "היום נעסוק בספר האחרון שכתבתי", פתחתי את ההקראה, ובדמיוני ראיתי את פאב אלעמוד עמוס לעייפה ביהודים וערבים, מסך ענק משדר משחק כדורגל בשידור ישיר. אווירה טובה, מדהימה, והקופה לא מפסיקה לרשום ניצחונות אדירים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו