שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המהפכה המצרית והמלחמה ביפאן אצלי על השטיח

יום אחד כשאחזור הביתה, התינוק לא יבצע פעלולים, הילדים לא יבכו, לא תהיה נזילה באמבטיה ואשתי לא תדרוש לעבור דירה. עד אז, אני מטיל צנזורה על הספרייה הביתית

סייד קשוע
סייד קשוע
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סייד קשוע
סייד קשוע

זה ודאי החום, חשבתי לעצמי בניסיון להסביר את העייפות התהומית שאחזה בי במשך כל היום והגיעה לשיאה כשנכנסתי הביתה בשעת ערב.

"זה בטח הסיגריות", אמרה אשתי כשהתלוננתי בפניה על העייפות שאינה מרפה, "אתה עדיין צעיר", היא הוסיפה, "תסתכל על עצמך, אפשר לחשוב שחזרת מיום עבודה בבניין". לא הסתכלתי. "שתדעי לך שמה שאני עושה..." לא היה לי כוח להמשיך את המשפט.

התינוק שלי בכה כשהרמתי אותו מהרצפה וניסיתי לחבק אותו, הוא התפתל, התלונן וניסה לחמוק מאחיזתי ולחזור חזרה לרצפה. נעלבתי, אני תמיד נעלב כשהוא עושה לי את זה. אני תמיד נעלב כשאותה תמונה שיש לי בראש ובה נראה אבי המשפחה חוזר הביתה לאחר יום עבודה לעולם אינה מתממשת. התמונה שלפיה מיד עם כניסתי אני מוצא את עצמי מוקף אהבה. אני מנשק את אשתי ומרים את התינוק ששיחק להנאתו בצעצוע מפתח מחשבה והוא מחייך חזרה ומנסה לחבק את צווארי בידיו הקטנטנות. שני הגדולים עוזבים לרגע את עיסוקיהם וצוהלים "אבא!" כשהם רצים לעברי.

אבל התינוק שלי מעדיף לזחול על הרצפה מאשר לשבת רגוע בחיקי. התחביב שלו הוא חיפוש סכנות, המדרגות הן יעד הזחילה המועדף. הדרך היחידה שבה אפשר לשכנע אותו לזחול למקום אחר מלבד המדרגות היא לנופף מולו בסכין הכי גדולה שיש במטבח. אולי הוא יעדיף אותה.

איור: עמוס בידרמן

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע לפייסבוק שלכם

התינוק שלי לא התעניין מעולם בצעצועים של תינוקות, בעיקר לא בבעלי תווי התקן המחמירים. למרות שהוא הבהיר את הנקודה הזאת כבר מזמן, אנחנו עדיין ממשיכים לקנות לו צעצועים המותאמים לגילו והוא ממשיך בסירובו לגלות בהם עניין. כך, מפתחות צעצוע לא מדברים אליו בכלל, אבל המפתחות הרגילים, בעיקר אלה החדים והמשוננים, יכולים להעסיק אותו שעה שלמה. טלפונים מפלסטיק, חכמים כטיפשים, בעלי אותה צורה ואותו משקל הוא זורק תוך שנייה. התינוק שלי פשוט לא מוכן להתקרב לטלפונים בלי וויי.פיי וקרינה.

שמו של התינוק הוא כמו אחד משמות הנילוס, ולמעשה נילוס הוא שם החיבה שלו. את השם בחרנו בהשראת המהפכה במצרים. אלה היו רגעים של אושר, של שמחה, הנה קמים להם העמים הערביים ומוכיחים שאינם מוכנים יותר לחיות תחת דיכוי, הנה קמים להם צעירים ומוכנים להקריב את נפשם למען החופש, למען זכויות אזרח ואדם. צעירים עם ברק של תקווה והבטחה בעיניים. אז קראנו לו על שם הנהר שבישר בזמנו את לידתה של הדמוקרטיה.

"תסתכל על מצרים", אמרה אשתי והחוותה במבטה לעבר הטלוויזיה. לא הסתכלתי. הרמתי את התינוק שעשה את דרכו לעבר פינת השולחן החדה. הוא שוב בכה והתפתל. "הוא עייף", אמרה אשתי, "תכף אמבטיה ולמיטה".

עוד מעט היא תגיד לי שיש נזילה באמבטיה. אני יודע שיש נזילה באמבטיה. כבר כמה חודשים שיש נזילה באמבטיה. יכולתי לתקן בקלות, אשתי יכלה לתקן בקלות, בסך הכל להחליף את השפופרת שמחברת בין הברז לדוש הידני. אבל הנזילה באמבטיה הפכה לסוגיה של כל הבית. אשתי תציין את הנזילה באמבטיה מדי יום, ואני לא אדע אם הגיע הזמן לתקן אותה או שמא לשמוע בקולה ולהתחיל לחפש בית חלופי.

"זה בגלל התינוק", אמרה אשתי כשהנזילה באמבטיה רק התחילה, "עוד מעט נצטרך להעביר אותו מחדר השינה לחדר משלו, ואין כאן מקום בגלל חדר העבודה שלך". אחר כך זה הפך להיות המרפסת שאין לנו, "איך אפשר בלי מרפסת?" היא אמרה, "הרי כל בית צריך מרפסת". "בית עם ילדים ובלי גינה", הטיעון התפתח מאוחר יותר, "זה כמו סיר לחץ בלי שסתום". היא דיברה על סביבה טבעית, על שייכות, על זהות אבל אמרה בעיקר, "ומה יהיה על הילדים?" התחלתי לשנוא את הבית שכל כך אהבתי. התחלתי להרגיש לא בנוח בתוך הבית שלקח לי הרבה זמן להתרגל אליו, ולחוש בו אשליית ביטחון.

"הבית נחמד, אני לא אומרת", אשתי אומרת, "אבל..."

"אבל מה?" אני תמיד שואל ולא מקבל תשובה ברורה.

"תסתכל על סוריה", היא אמרה ואני לא הסתכלתי, העדפתי להסתכל על התינוק שלי שחייך אלי לרגע כשהפשטתי אותו לאמבטיה.

"שני הילדים", אמרה אשתי, "ביקשו לחזור לכפר. הבן שלך בכלל רוצה לחזור לסבא וסבתא בטירה, והילדה לבית צפאפא".

"מה לחזור?" נזדעקתי, "הילדים לא מבינים כלום מהחיים שלהם".

"רק שתדע שהם ממש בכו לפני שהגעת הביתה".

"בכו?" הופתעתי, "איפה הם בכלל?"

"בחדר", ענתה אשתי, "קוראים ספר ביחד".

"ספר?" צעקתי. "ביחד?"

מיהרתי לחדר בו ישבו הילדים בשקט ובאמת קראו בספר בלי לריב. הם הרימו את ראשיהם כשהדלת נפתחה וראיתי ששניהם בוכים. "מה אתם קוראים?" צעקתי והשניים נבהלו כשלקחתי מידיהם את "סיפורי מלחמה לילדים".

"מצאנו בספרייה שלך", אמרה ילדתי הגדולה.

"זה היה מזמן", לקחתי נשימה ארוכה ושיחזרתי בראשי את זוועות המלחמה שהספר מציג, "זה ספר אגדות על מלחמה ביפן, שום דבר מזה לא אמיתי, אגדות, הבנתם? וזה בכלל לא לילדים קטנים, זה אפילו לא לילדים גדולים".

"סליחה", שניהם אמרו ועיניהם עקבו אחר הספר שבידי.

"בואו איתי", ביקשתי משניהם וחייכתי, "בואו נאכל גלידה".

"אמא לא מרשה בלילה".

"היום מותר", הודעתי בחגיגיות, "בגלל החום".

הילדים אכלו גלידה בשקט מול ערוץ הילדים. אשתי יצאה עם התינוק הנקי שלי מהחדר והביאה אותו אלי, "יש נזילה באמבטיה", אמרה. התינוק שלי התלונן, בכה וניסה לחמוק מאחיזתי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ