אול יו ניד איז לאב

שלוש שנים לפני גיל 40, נכנסתי למשבר. רק קאט סטיבנס והביטלס מבינים אותי

סייד קשוע
סייד קשוע
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
סייד קשוע
סייד קשוע

אני מאוד מצטער, אני יודע שאנחנו על סף חורבן. אני יודע על עזה והדרום וסוריה ומצרים, אבל אני לא מסוגל להתמקד בהם. אני לא מצליח לכתוב עליהם מילה אחת. מצטער, אני פשוט כל כך עסוק בעצמי, ולאו דווקא במובן הנרקיסיסטי שתמיד אפיין את מחשבתי, אלא משהו אחר, תחושות אחרות, לא מוכרות, ואם כן אז הן מוכרות מתקופה יותר מוקדמת של חיי, הרבה יותר מוקדמת, 25 שנים מוקדמת.

אני מצטער, אבל אין לי הסבר למה שמתרחש בתוך מוחי, למרות שבמסגרת השינויים החדשים הייתי מעדיף לבחור בלב, ואולי בנשמה במקום מוח, אין לי דרך להסביר את השינוי הזה מלבד הכרזה חגיגית על תחילת חגיגות משבר גיל ה-40. "אבל יש לך עוד שלוש שנים עד אז", אמר לי הבמאי הג'ינג'י כשסיפרתי לו בדמעות מה עובר עלי.

"נכון", עניתי לו ביבבה, "אבל תמיד אמרו שאני מבוגר יחסית לגילי". אחר כך הוא נטש את המשרד כי הוא טען שהוא לא מסוגל לשמוע את "How Deep is Your Love" בפעם השביעית - דבר שגורם לך לחשוב, אני מתכוון להבין בתוך הנשמה, מיהם חברי אמת ומי לא. בסופו של דבר באמת שחייתי ב"World of Fools", אבל הוא ואנשים ציניקנים כמוהו בחיים לא יצליחו להרגיש לעומק את המשמעות של המילים האלה, ואתם יודעים מה, מגיע להם.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע אל הפייסבוק שלכם

זה כבר כמה ימים שאני לא מצליח להירדם, אני מתעורר מבועת באמצע הלילה, לרוב עם דמעות בעיניים ושואל את עצמי, מי אני, האם בכלל טוב לי? אני בוכה כשאני מביט בעיני הילדים שלי, אחר כך צוחק ומבקש סליחה, אומר להם שאני אוהב אותם בלי הפסקה ושאני מקווה שהם סולחים לי. הם מבקשים כסף תמורת הסליחה ואני נותן להם, מכל הלב.

בדרך לבית הספר התחלנו לשמוע ביטלס במקום פיית' נו מור וזה מאוד שימח את הילדים, בעיקר את הבת הגדולה. "משהו שונה באבא", שמעתי את בני הקטן אומר לאחותו שהיסתה אותו עם אצבע על השפתיים ושרה איתי בקולי קולות בתוך המכונית "All You Need is Love". איכשהו נזכרתי השבוע בכל אותם שירי נעורים וילדות. שירים ששמעתי בלי הפסקה ולא ידעתי להעריך אותם, אוי כמה טיפש הייתי אז, כמה קר לב. מצאתי את עצמי בוכה עם עבד אלחלים חאפד בשיר בו הוא זורק את הפרחים ומכבה את הנרות, נקרע לי הלב.

וכמה שמחתי לגלות השבוע שיש לי לב, חתיכת לב יש לי, הלוואי על כולם. ובדיוק חשבתי לעצמי כמה השיטה, במובן של "הסיסטם", מטמטמת אותנו, מפלגת אותנו, ועל איך אנחנו יכולים לאהוב אחד את השני, ערבים יהודים, לבנים ושחורים. הרגשתי שבמקום פוליטיקה חייבים לשיר, במקום מלחמות חייב לרקוד, ובסך הכל כל מה שאנחנו צריכים זה לתת הזדמנות. פשוט "Give Peace a Chance", והכל יהיה פה כל כך נפלא.

אתמול בערב פשוט לא יכולתי להתאפק, לא יכולתי לשקר יותר לעצמי, ודאי שלא יכולתי לשקר לאשתי. היא חייבת לדעת שהשתניתי, שעכשיו אני חושב בעיקר על עצמי, על האני שלי, על מה אני רוצה, במובן של שלי, האני שלי.

"תקשיבי", אמרתי לה עם דמעות בעיניים והיא לא ענתה כי העדיפה להכניס כלים למדיח במקום להקשיב לי, להיות איתי, אני. "אני יודע שזה הולך לכאוב לך מאוד, אבל אני לא יכול יותר לחיות בשקר, לא יכול יותר לזייף את הרגשות שלי".

"מה אתה רוצה מהחיים שלי?" היא רטנה בחוסר סבלנות כמנהגה.

"אני יודע שזה צעד גדול, ואני יודע..." עצרתי לרגע בשביל לשלוט בנהי, "שזה ודאי, ישבור את הילדים אבל אני חייב, אני לא יכול אחרת, אני מוכרח לעזוב את הבית".

"לך", אמרה, ושטפה עוד קערה מתחת לברז בלי להביט לעברי.

"מה לך?" אמרתי והתחלתי להתעצבן, "ככה, לך? את לא שואלת למה? מדוע?"

"נו", היא אמרה בלי להסתובב, "למה? מדוע?"

"עזבי, לא משנה", אמרתי בקול שכולו עלבון, "את בכלל יודעת מה זאת אהבה?"

"למה יש לך מישהי?" היא הסתובבה כשהיא מחזיקה בסכין מלוכלכת ביד.

"לא", צעקתי מיד.

"לא שאכפת לי", היא אמרה והכניסה את הסכין למדיח.

"אבל אני עובד על זה", אמרתי באומץ רוח הנעורים שתקפה אותי.

"אז לך", היא אמרה, "תעשה טובה לאומה הערבית כולה ותלך כבר".

"את רואה?" צעקתי חרישית, "לא אכפת לך ממני, לא אכפת לך מהרצונות שלי".

היא שיחררה אוווף גדול, ניגבה בזעם את ידיה, נשענה על המדיח, שילבה את ידיה בחוסר סבלנות, "הנה, אני מקשיבה, מה אתה רוצה חמוד שלי?"

"כלום, כלום", התחלתי לבכות וירדתי לחדר העבודה שלי לשמוע את קאט סטיבנס שר "Baby I'll Try to Love Again".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ