בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה שאין לי דיסק בערבית לא אומר שאני פחדן

העלבון שלה הזכיר לי שיש דברים חשובים יותר מלרצות את המאבטח בקניון. על גאווה ודעה קדומה

278תגובות

אני יודע, הבאתי את זה על עצמי, הבאתי את זה על הילדים שלי. הילדים החמודים שלי, הילדים החכמים שלי. שני הגדולים קיבלו תעודות מצוינות ביום חמישי ואני החלטתי שנוסעים לחגוג בקניון. "תקנו מה שאתם רוצים", הבטחתי להם בצהלה, "מתנה".

"אני לא רוצה מתנה", אמרה ילדתי הגדולה והשפילה את מבטה לאדמה.

"את תמיד עושה את זה", צרח הקטן, שחשב שהוא עומד לאבד את המתנה המובטחת ועמד להתנפל על אחותו. "הוווו, תירגע", החזקתי אותו לפני שהגיע אליה. "היא תמיד עושה את זה", הוא חזר ודמעות התחילו לבצבץ בעיניו.

"אל תדאג", הבטחתי לו, "נוסעים לקניון וקונים לך מתנה. את יכולה סתם לאכול איתנו משהו", אמרתי לילדתי הגדולה בחיוך, מנסה לספוג את זעמה שמיום ליום הופך להיות יותר ויותר לא מובן.

"אני לא רוצה לאכול כלום", היא קבעה באותו טון של תחילת גיל ההתבגרות שיכול להוציא מהדעת. "מה קרה?" שאלתי וחיבקתי אותה, לאחר שלמדתי שחיבוק בגיל הזה יעיל מכעס או ענישה. "לא קרה כלום", היא אמרה, והשתחררה מאחיזתי - מפריכה בפעם הראשונה את תיאוריית החיבוק שאימצתי לאחרונה.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

למען הסדר הטוב הושבתי את ילדתי הגדולה במושב הקדמי ואת בני שסיים כיתה א' חגרתי במושב האחורי. הילדה לא הוציאה מילה מהפה כל הנסיעה. פניה היו חתומות ומבטה מושפל. חשבתי שאולי בגלל שמדובר ביום האחרון שלה בבית הספר הישן, אולי היא קצת עצובה מהפרידה ולחוצה לקראת לימודיה בליד"ה בשנה הבאה. אבל כששאלתי אותה, היא לא ענתה והסתפקה במנוד ראש חסר סבלנות.

כשהתקרבנו למאבטח בכניסה לקניון הגברתי כמנהגי את 88FM ועטיתי את החיוך הכי רחב.

"שלום", אמר המאבטח שהביט דרך החלון, "הכל בסדר?"

"הכל טוב", עניתי לו, והבחנתי בילדתי מביטה בי בזעם לשבריר שנייה.

"בבקשה", אמר המאבטח, והבן שלי צעק כשהתחלנו להתקדם, "יש!" כי שוב ניצחנו במשחק שלנו והמאבטח לא ביקש להציץ בתא הכפפות ותא המטען. "הצלחנו", אמר הבן שלי. "מה קרה?" שאלתי את הילדה שפניה רק הרצינו ככל שהזמן חלף.

הבן שלי טייל שעה ארוכה בין מדפי חנות הצעצועים הגדולה. מישש ובדק, לפעמים התלהב לפעמים נעצב, לא ידע מה לבחור והפך למבולבל.

"אולי תיקחי גם את משהו?" שוב חיבקתי את הילדה. "אני כבר לא ילדה קטנה", היא אמרה והורידה את ידי מכתפה.

"את מוכנה בבקשה להגיד לי מה קרה?" התעקשתי, "את יודעת שאת לא חייבת לעבור בית ספר".

"אני יודעת", היא אמרה, "אבל אני רוצה".

"אז מה הבעיה שלך?" התחלתי לאבד את סבלנותי ליד פינת הפאוור ריינג'רז.

"ילד אחד בחוג", היא התחילה לבכות בלי אזהרה, "אני רק שיחקתי שם ובטעות נגעתי בו..."

"ומה קרה?" הפעם חיבקתי אותה והיא התמסרה, "מה קרה? ספרי כבר".

"אז הוא אמר", היא ניסתה לעצור את הבכי, "איכסה, הערבייה נגעה בי".

"ומה עשית?" הדם התחיל לרתוח בעורקיי.

"כלום", היא אמרה, "עשיתי כאילו לא שמעתי. אפילו חייכתי", היא נשברה.

"איך, אני לא מבין", התעצבנתי, "למה לא סיפרת לי מיד כשזה קרה?"

"ומה היית אתה עושה?" הילדה שלי שינתה את טון דיבורה, שחזר להיות מרדני, והתרחקה ממני. "מה אתה עושה בכלל? אתה גם מפחד וגם מחייך להם כל הזמן".

הבן שלי לעס ארוחת ילדים במקדונלד'ס, כשהלגו החדש שיש להרכיב לאופנוע מונח לפניו על השולחן. הילדה ישבה בשקט והביטה סביב על רחבת האוכל של קניון מלחה. רציתי לשאול אותה על מה היא חושבת, האם היא כמוני חושבת על פועלי הניקיון כל פעם כשאנחנו נכנסים לשם? רציתי להגיד לה שהיא טועה לגבי, שבקניון אני רואה רק את הפועלים, רק את המוכרים הפשוטים ושלבי נכמר. רציתי שהיא תדע שעמוק בפנים אני עדיין מהפכן, ושכל יום אני חושב איך אפשר להציל את העולם, איך אפשר לשנות לעניים את המבט בעיניים, ואיך פועל צריך להרוויח כמו קבלן.

אבל היא צודקת ילדתי, אני לא עושה דבר. ואני לא יודע מתי הייאוש החליף את התקווה ומתי הפחדנות החליפה את האומץ. היא צודקת ילדתי, "מה אני הייתי עושה?"

רציתי להגיד לה שאני נלחם עם המילים, אבל היא חכמה מספיק בשביל לזהות שקר. רציתי להגיד לה שלא תמיד הייתי כך, שבגילה גם אני רציתי לפוצץ את כל העולם, שבגילה האמנתי בצדק ויצאתי למחות נגד העוול, אבל זה בטח לא יועיל עכשיו.

רציתי להגיד שנכון, אני יכול להצטייר כפחדן, שאני נמנע מעימותים, שאני לא רב עם מאבטחים, שאני מתעלם מגזענים. אבל רציתי שהיא תדע שפחד לחוד וגאווה לחוד. רציתי שהיא תדע שמעולם לא הרגשתי נחות מאיש, אלא להפך, ושמעולם לא נתתי שידרכו עלי. אבל לא ידעתי איך.

"את שומעת?" מצאתי את עצמי פולט בלי כוונה.

"מה?" ענתה בלי להביט אלי.

"אני לא מה שאת חושבת", ניסיתי להסביר, והמבט שלה פתאום פגש את שלי ושיתק אותי.

"אני מצטער", אמרתי כשצעדנו החוצה, "כשתגדלי..." התחלתי והבנתי שאין בכלל טעם.

בדרך החוצה עצרתי את האוטו קרוב למאבטח שחייכתי אליו לפני שנייה. פתחתי את תא הכפפות וחיפשתי דיסק עם שירים בערבית. אחר כך בתאי הדלתות, ובתא המטען. ולא יכולתי להביט לילדים שלי בעיניים כשלא מצאתי דבר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו