חופשת הקיץ של משפחת קשוע

אחרי שלמדתי כל מה שצריך על תאונות אוויריות, סיכויי שרידות והיסטוריה של מנועי סילון, הבנתי שאני מוכן לחופשה עם הילדים

סייד קשוע
סייד קשוע
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
סייד קשוע
סייד קשוע

שני ילדים דפקו על חלונות המכוניות בצומת הכניסה המזרחית של טירה. כוכב יאיר, צור נתן, היישוב החדש צור יצחק מימין וטירה משמאל. "אבא", קרא בני שישב חגור וממוזג במושב האחורי והביט בשני הילדים בני גילו מתקרבים למכונית שלנו, "מה הילדים האלה עושים?"

"הם", מצאתי את עצמי מגמגם כשחיפשתי מטבעות בארנק, "הם נותנים ברכות לרמדאן תמורת קצת כסף".

את הבן שלי לקחתי לטירה בתחילת השבוע משום שהקייטנה שלו נגמרה והוא העדיף להיות אצל סבא וסבתא ולבלות קצת עם בני הדודים שהוא מעריץ, לפני הנסיעה שלנו לנופש.

זו פעם ראשונה שאני נוסע עם המשפחה לנופש מחוץ לגבולות המדינה. זו פעם ראשונה שאני מעלה את הילדים לטיסה. אשתי לא הותירה לי ברירה, כבר חודשים שהיא מדברת בנוכחות הילדים על כמה שנמאס לה מהנופש בארץ, על כך שהיינו כבר מיליון פעם באילת וטבריה. היא אמרה שפחד הטיסה שלי מגביל, שכולם יוצאים לנופש חוץ מאיתנו, שהילדים מרגישים, שהפחדים שלי משתקים, שהחרדות שלי שקריות ושאני לא יכול להגביל אותם בגלל חששות שווא מופרכים.

אין ברירה, אצטרך להתגבר על הפחדים שמרגע הזמנת כרטיסי הטיסה מצליחים לשתק אותי כליל. אני לא מסוגל להתמקד בכתיבה ומוצא את עצמי ברגע אחד גולש בעל כורחי באתרים שעוסקים באסונות אוויריים, ובשני תר אחר כל שביב מידע אודות חברת השכר שאנחנו אמורים להמריא עמה. בודק את ההיסטוריה, את צי המטוסים, את היצרנים, את המנועים ואת צוות הטייסים.

נסיעות תמיד הפחידו אותי. אני זוכר את סבתא שלי מתחננת בפני הורי לפני כל טיול משפחתי, שלא ייקחו את כל הילדים. אני זוכר אותה מחזיקה בזרועי ומושכת אותי אליה כשהיא בוכה, "תשאירו רק אחד, אם חלילה יקרה משהו בדרך". ואני זוכר אותה יושבת בחצר, מנדנדת את גופה ומבטה תלוי במעלה הרחוב שהוביל הביתה, מחכה למכונית המשפחתית שתחזור בשלום הביתה.

את ישיבת ההמתנה מלאת הדאגה אימצתי בעצמי כילד, כל קיץ מחדש. הורי נהגו לצאת מדי קיץ לחופשה בת עשרה ימים. אמא חיכתה לחופש הגדול יותר מאיתנו היא אמרה שהחופש הזה, אחרי עוד שנת לימודים, הוא שמחזיק אותה בחיים, נותן לה כוח להיות מורה עוד שנה. היה נדמה שהיא חיה למען הנסיעה האומללה שלה עם אבא בקיץ. אני זוכר אותה מדברת על ההנאה הגדולה שיש בעשרה ימים בלי לבשל, בלי לעשות כלים, בלי לנקות. אני זוכר טוב מאוד את העיקר: "עשרה ימים בלי ילדים".

לו רק ידעו הורי את אשר עבר עלי מדי קיץ בשל נסיעתם. לו רק ידעו כמה התייסרתי, איך לא הצלחתי להירדם בלילות, איך בכיתי ולא הבנתי איך זה שאחי נראים כל כך מאושרים נוכח העובדה שאולי לא נראה את ההורים שלנו יותר בחיים. הייתי מכין טבלאות של ימי ההיעדרות של הורי, וממתין עד השקיעה כדי למחוק עוד יום ברשימה. לפעמים רימיתי ומחקתי כבר בשעות אחר הצהריים, בתקווה שזה יזרז את חזרתם של אמא ואבא. אותם ימי חופשת הקיץ של ההורים היו תמיד ארוכים, אינסופיים ומתישים. באותם עשרה ימים ידעתי את טעמם של נדודי השינה, את הכאב ביקיצה לילית ואת התסכול כשגיליתי שעוד לא בוקר ושרחוקה השעה שבה אוכל למחוק עוד יום ברשימה.

ההורים שלי מעולם לא חזרו הביתה מחופשת הקיץ שלהם לפני שעות הערב. אך באותו יום מיוחל הייתי מתיישב ליד סבתא השכם בבוקר בחצר הבית, מנדנד את גופי, תולה את מבטי במעלה הרחוב וממתין לאוטובוס שצריך להביא אותם חזרה הביתה. שעות ארוכות ישבתי והמתנתי בחרדה גדולה עד אותו רגע שהאוטובוס היה נכנס לשכונה, הרגשתי את לבי פורץ מבית החזה כשהורי היו יורדים מהאוטובוס. קודם אבא, אחר כך אמא.

כל קיץ מחדש רציתי לרוץ אליהם, לבכות, לחבק אותם ולהתחנן שלעולם לא יעשו את זה יותר, שלעולם לא יעזבו אותנו לבד, לספר להם איך פחדתי ואיך אני שמח לראות שהם עדיין בחיים. אבל אותו מבט מלא אכזבה שזיהיתי אצלם כל פעם עם רדתם מהאוטובוס, אותה תחושה קשה של חזרה הביתה, מנעה ממני לומר מילה. לקח להם יום להתרגל לרעיון שהחופש נגמר, ועוד יום כדי להחזיר את מבט הכמיהה לקראת החופשה בשנה הבאה לעיניים של אמא.

החניתי את האוטו והבן שלי רץ מיד לבית סבא וסבתא, שם המתינו לו בני דודיו. הורי המבוגרים והעייפים ישבו בשקט מול הטלוויזיה וצפו בערוץ שמשדר חדשות מסוריה. "אל תדאג", אמרה אמא כשהשארתי לה את בני, "אני אשמור עליו עם שתי העיניים שלי, תירגע". נכנסתי לאחד מחדרי הילדות שהפך בינתיים לחדר המשחקים של הנכדים, ושאלתי את בני שוב אם הוא בטוח שהוא רוצה להישאר אצל סבא וסבתא.

"כן", הוא ענה בחוסר סבלנות, "אבא, אמרתי לך כבר מיליון פעם שאני רוצה להישאר כאן".

"טוב", עניתי לו לפני צאתי, "אבל איך שאתה מתגעגע אתה מרים טלפון ואני בא מיד, הבנת?"

"בסדר", הוא אמר, הינהן בראשו ואחר כך קרא, "אבא", הוא שתק רגע לפני שהמשיך, "אבא, אני כבר יודע מה זה קבצן".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ