בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכנסת אורחים

מעולם לא העליתי על דעתי להזמין אורחים לארוחת רמדאן. עכשיו אני מבין למה

78תגובות

את בטוחה שאני אמרתי כן?” שאלתי את אשתי כשנסענו לטירה ביום שישי האחרון לארוחה חגיגית של רמדאן.

“אמרת כן”, היא קבעה נחרצות, ולי היה קצת קשה להאמין שאישרתי לילדה שלי להזמין שלוש מדריכות אמריקאיות מהקייטנה שלה לארוחת רמדאן, ועוד בטירה.

“אלוהים יודע במה היית שקוע כשאמרת כן”, אמרה אשתי, “אבל גם אני שאלתי אותך ואתה אמרת כן, כן, בטח”.

“למה דווקא בטירה?” שאלתי.

עוד כתבות בנושא

“לא יודעת”, אשתי אמרה, “לך תדע מה הן חושבות שאנחנו עושים ברמדאן”.

בית הורַי היה מלא בריחות של בישולים, אמא שלי הכינה איזה מיליון תבשילים לקראת האורחים מאמריקה, “להשאיר רושם טוב”, אמרה כשטענתי שהיא הגזימה, “וחוץ מזה מה כבר הכנתי? כלום”.

על השיש היו מונחים, בין היתר, מגשים של סיניה עם טחינה, סיניה עם עגבניות, עוף ממולא ועלי גפן מגולגלים לתפארת ארצות הברית של אמריקה.

“למה אין באולימפיאדה תחרות של גלגול עלי גפן?” התלונן אבא שלי ספק בצחוק ספק ברצינות, בערב פתיחת המשחקים בלונדון, “לפחות כך היה לנבחרת הפלסטינית סיכוי לזכות באיזו מדליה”.

איור: עמוס בידרמן

האמריקאיות נכנסו לטירה בדיוק בזמן, כחצי שעה לפני קריאת המואזין לשבירת הצום. הן התקשרו בכניסה לטירה כדי לקבל הכוונה מדויקת כיוון שהג’י.פי.אס לא יכול להועיל במקום שבו שמות הרחובות אינם ברורים. “ימינה ליד בית הקברות”, מצאתי את עצמי מדריך אותן באנגלית, “ואז אתן מגיעות לפח שבדרך כלל חונה לידו משאית גדולה שכתוב עליה תנובה ואתן לוקחות שמאלה. לאט־לאט כי יש שם בור”, שמעתי את הרכב שלהן נכנס לבור.

האמריקאיות היו אדיבות ונחמדות והתנהגו כאילו הן מעריצות את הילדה שלי. הן גם הביאו מתנות כאלה של אמריקאים, שוקולדים זרים עם סרטי קישוט, ואיזה תכשיט מתוחכם לילדה, כזה שהיא יכולה לעשות ממנו צורות שונות.

האוכל כבר היה מונח על השולחן הערוך אבל הסברנו להן שחייבים לחכות לקולו של המואזין, בינתיים הן הוזמנו לשבת על הספות, ליד אבא שלי שצופה בערוץ אל־מנאר ולא מסכים לכבות את הטלוויזיה או להחליף ערוץ.

“אז מה אתן חושבות על מה שקורה בסוריה?” שאל אבא שלי את האורחות החייכניות, והן פשוט הנידו בראשן בהבעת זעזוע ואמרו מילים כמו “אוופול”, “אנבליבאבל”, ועוד כמה משפטים שכוללים את המילה “סאפרינג” ו”יומן רייטס”.

“אבא”, ניסיתי לעצור את אבי שדווקא התלהב מתשובת האמריקאיות, “אולי נחליף נושא?”

“למה?” הוא אמר, “הן דווקא מבינות עניין”, והוסיף באנגלית, “אתן צודקות, זה נורא, ואתן צריכות לחזור לאמריקה ולספר את זה שם לעם שלכן, הרי החמושים האלה שם בסוריה טובחים בתושבים, קונספירציה אמריקאית־סעודית־קטארית אבל בעזרת השם לא יהיה להם סיכוי”.

“אבא”, ניסיתי שוב.

“מחר”, אמר אבא שהחרים את אלג’זירה שלה היה מכור שנים ארוכות, “מחר, זה קרב גדול על חאלב, והצבא בעזרת השם ינקה את העיר מכל הבוגדים שם”.

האמריקאיות היו קצת המומות ואני קיוויתי שהן בעיקר מבולבלות מהאנגלית של אבי ועדיין לא יודעות מה ההבדל בין הצבא למורדים. בכל זאת סוריה, מה כבר צעירות אמריקאיות מבינות.

“אוופול”, הן מצאו את עצמן אומרות, “ייה, אנבליבאבל!”

קולו של המואזין הציל את המצב מהמשך השיחה על סוריה. “תפדאלו”, אמרתי לאמריקאיות, מילה שהן הבינו והן ניגשו לשולחן, “בסם אללה אלרחמאן אלרחים”, מצאתי את עצמי אומר כשהאמריקאיות חיכו לאיזשהו טקס או תפילה לפני תחילת הארוחה. הן ניסו לחזור על המשפט ללא הצלחה והתחילו בארוחה.

“וואו, דלישס”, הן אמרו עם כל ביס, ואמא שלי שלא טעמה מהאוכל שהכינה בגלל הצום, היתה מרוצה מהתוצאה.

“ומה אתן אומרות על איראן?” אבא שלי פתאום הפגיז את האמריקאיות וכאן אני שיחררתי זעקה, “אבא!”

“נכון”, התערבה כאן אמא, “לא מתאים איראן בארוחה”.

“בסדר”, אמר אבא בערבית, “רק שישראל תעשה את הטעות של החיים שלה אם היא תעז לתקוף שם”.

“כן”, אמרתי בחיוך לאורחות הזרות כשהעברתי את עלי הגפן, “יום חג היום, אה? האולימפיאדה בלונדון מתחילה”.

“כן”, הן אמרו, “בטח הטקס הולך להיות מדהים”.

“אין סיכוי שזה יהיה יותר מוצלח מסין”, זרק אבי, “רק מה, בניגוד לסין ששיגעו את העולם עם הילדים והמשטר, אף אחד לא יגיד מילה על אנגליה הקולוניאליסטית שלא השאירה אבן על אבן בכל מדינה שהיא כבשה. תראו מה הם עשו כאן”.

“כן”, ניסיתי שוב לחייך לאורחות, “הטקס יהיה בטח נהדר. אתן אוהבות לצפות במשחקים?”

“כן”, הן אמרו בעליזות אמריקאית אופיינית, “בטח, בעיקר שחייה והתעמלות”.

“אין לכם סיכוי מול הרוסים והסינים”, אבא שלי אמר, “חבל לכם בכלל על הזמן”.

“אבא, בבקשה”.

“מה כבר אמרתי?”

“כלום”, השבתי, “אבל תעזוב אותן. בסך הכל סטודנטיות שמאלניות מהרווארד שבאו להתנדב כאן”.

“שמאלניות?” אבא שלי אמר בעברית ואחר כך פנה אליהן באנגלית, “מה אתן אומרות על רומני, הפשיסט הזבל הקפיטליסטי הזה שבא לבקר כאן?”



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו