בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשנמאס לי לענות לשאלה "למה הערבים הם כאלה?"

אם לא הייתי מוצא את עצמי מרצה במקום שבעיני הוא התנחלות, אולי היה לי כוח להסביר למה הערבים הם כאלה, נו, ערבים

256תגובות

"אז אתה סופר”, ספק שאלה ספק קבעה האשה הנחמדה שקיבלה את פנַי בחניית ביתה מוקף העצים.

“כן”, עניתי לה בשקט כשאני חושב על המשמעות של להיות סופר.

“איך קוראים לך שוב?” היא שאלה בנימוס, “אמרו לי מקודם בספרייה, אבל שכחתי”.

“סייד קשוע”, עניתי לה.

“סעיד?”

“כן”, עניתי בחוסר סבלנות.

“מאיפה אתה?”

“אני גר בירושלים”

“ירושלים?” היא שאלה.

“כן”, עניתי והחלטתי להוסיף בניסיון להרגיע אותה שאני גר בירושלים המערבית, כשאני מרגיש כמו כל אותם תושבי ג’בל אל־מוכאבר שלפעמים משיבים שהם מארמון הנציב.

“נולדת בירושלים?” היא המשיכה עם התחקיר המנומס שלה כשהיא מובילה אותי לצימר שבו אעביר את הלילה.

“לא”, עניתי, “נולדתי בטירה”.

“אני אוהבת את ירושלים”, היא אמרה, “זה המפתח של הצימר שלך. אתם הרבה אחים?”

“כן”, עניתי ולא ידעתי אם שלושה אחים זה הרבה או לא.

“אתה נשוי?” היא המשיכה.

“כן”, עניתי, “ויש לי שלושה ילדים”.

“אבל אתה כאן לבד?”

“כן”, עניתי וכבר התחלתי להצטער על ההחלטה הפזיזה להישאר לישון בבני יהודה, במקום לסיים את ההרצאה בספרייה ולנסוע חזרה הביתה. את ההחלטה להישאר ללון שם קיבלתי כשהגעתי לדרום רמת הגולן. לקח לי שלוש שעות של נסיעה לבוא למקום, והטיפוס התלול למדי מהכנרת שיכנע אותי שלא כדאי שאסתכן בחושך בכבישים הזרים לי להחריד. את כל הנסיעה עשיתי בתחושה מרירה, וחשש גדול שמא חברַי הערבים והשמאלנים יידעו שנתתי את הסכמתי להופיע בספרייה באחת ההתנחלויות, גם אם הדבר לא לגמרי מדויק. זה היה כבר מאוחר מדי לבטל כשהבנתי שבני יהודה זה יישוב ברמת הגולן.

“מה פתאום התנחלות?” תמהה העובדת החרוצה האחראית על תיאום ההרצאות וההקראות במשרד שבו אני מיוצג כשבאתי אליה בטענות על כך.

“גם אני לא ידעתי”, אמרתי לה בטלפון, “מתברר שזה ברמת הגולן”.

“בדיוק”, היא אמרה אז, “מה הקשר להתנחלויות?”

“אתה אוהב זיתים כבושים?” שאלה אותי בעלת הצימר כשפתחה את הדלת ועשתה לי הדרכה קטנה בענייני אורות, מזגן ומקלחת.

“כן”, עניתי לה, “אני אוהב זיתים”.

“בטח אמא שלך כובשת, נכון?”

“לא”, אמרתי לה. היא הופתעה מהתשובה.

“אז אני אביא לך”, היא אמרה, “יש לנו 4,000 עצי זית ובית בד”.

הייתי כל כך עייף ורעב באותו לילה. חיכיתי רק לסיים עם הספרייה בשביל לאכול ארוחת ערב קטנה שהעובדות האדיבות הכינו לי מראש בידיעה שהדרך מתישה, ללגום מעט מבקבוק הוויסקי שקניתי במרכז המסחרי, שכלל קיוסק ופיצרייה, ולהיכנס למיטה.

“בבקשה”, אמרה בעל הצימר כשנכנסה עם קערה של זיתים ירוקים.

“את יודעת מה?” עניתי לה כשלקחתי מידיה את הקערה, והוצאתי מהתיק עותק של הספר האחרון שלקחתי איתי לספרייה, “זה בשבילך, מתנה”.

“וואי”, היא אמרה והתקינה את המשקפיים, שנחו על חזה כל העת, לעיניה, “אתה כתבת?”

“כן”, עניתי לה כשהיא עיינה בעטיפה האחורית, “אה, אתה גם עובד ב’הארץ’?”

“נכון”.

“לא קוראת את העיתון הזה”, היא אמרה לפני שהודתה לי שוב על הספר ואיחלה לילה טוב, “תכבה את האור בחוץ כשאתה הולך לישון”, היא נזכרה.

משום מה לא התחשק לי לאכול באותו לילה. זו לא היתה הרצאה טובה, ולא ידעתי אם זה היה בגלל הלחץ והחשש שליוו אותי כל הדרך, או שמא זה חלק מהדכדוך שאני סובל ממנו לאחרונה וחושש שיתפתח שוב לדיכאון. לא היתה לי סבלנות לאנשים באותו ערב, אף שיש לציין שהיו אדיבים, “אנשים איכותיים”, אמרה האחראית בספרייה, “שפשוט מחפשים איכות חיים”.

“איכות חיים”, חשבתי לעצמי כשצעדתי החוצה מהבקתה עם קערת הזיתים, קופסת הסיגריות ובקבוק הוויסקי וניסיתי לשחזר את כשלי אותה הרצאה. “למה הערבים הם כאלה?” - שאלה שחוזרת על עצמה כמעט בכל מפגש שלי עם קוראים. כמובן לא בניסוח הזה, אבל די ברור לי שזו הכוונה של השואלים. מדוע ערבים לא לוקחים יוזמה, מדוע הם לא דואגים לשפר את החיים שלהם, איך ייתכן שהם לא רודפים, כמונו, אחרי איכות חיים?

לרוב יש לי תשובות קבועות לסוג כזה של שאלות. אני מבקר מעט את החורבה הערבית על מנת לתקוף את מדיניות הממשלה, אחר כך אני מספר על אי־הקמת יישובים ערביים, עובר למכתב הרבנים שמונע מערבים לעבור מהכפרים, מדבר על חוק היישובים הקהילתיים ומפרט את החסמים שמונעים מערבי מהשורה לשאוף לאיכות חיים, אפילו שאיכות חיים לצורך העניין היא 4,000 עצי זית ובית בד, שהיא מעין חזרה לתנאים שבהם חיו הערבים לפני קום המדינה.

באותו ערב פשוט לא היה לי חשק לענות. בשביל מה? חשבתי לעצמי וגמעתי מהמשקה החריף ששרף את גרוני. אין כבר טעם, זה כבר לא יעזור, זה אף פעם לא עזר. לא בבוקר שבו אני פותח את העיתון ומגלה עוד ידיעה ועוד אחת על סתימת פיות, על רדיפת המעזים להטיח ביקורת. בשביל מה לספר על קיפוח ביום שבו משרד החינוך מפטר מפקח שהתחצף ואישר ספר לימוד שעלול להיתפס כלא מספיק לאומני? האם יש טעם כבר לדבר על שוויון זכויות ביום שבו שר המשפטים חותם על חוקים להפרדה גזעית?

“אני מפריעה?” שאלה בעלת הצימר שסביר להניח שחיפשה לבטח איכות חיים, “בבקשה”, היא מסרה לי שקית נייר ובתוכה בקבוק שמן זית כתית מעולה. “שלנו”, היא אמרה, “מתנה בשבילך”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו