בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איטליה הקלאסית לצעירים: סייד קשוע בחופשה משפחתית

איזה יופי באגם גארדה, כמה שקט, כמה תרבותי, כמה רגוע. הדבר היחיד שיכול להרוס חופשה כזאת היא מטיילים כמוני

162תגובות

"נסה להירגע”, הזכרתי לעצמי אחרי שנכנסתי לתוך האוטו השכור שחיכה לי בשדה התעופה בוורונה, וגיליתי שהוא ידני. נסה להירגע, אמרתי לעצמי בעצבים, וניסיתי לצאת מהחניה כשהרכב האנטישמי נכבה כל שנייה.

אנחנו בנופש, שיננתי, פעם ראשונה נופש משפחתי מחוץ לגבולות המדינה, ואני חייב להירגע, לחייך ולא להרוס את החופשה הנכספת שהילדים פיללו לה תקופה כה ארוכה. חייכתי כשאספתי את אשתי והילדים, אף שלקח לי שעה למצוא את שער היציאה, והעמסתי את המזוודות לתא המטען. ניסיתי להירגע כשלא הצלחתי להפעיל את הג’י.פי.אס המובנה ברכב שקיבלתי, אילצתי את עצמי לצחוק כשלא הצלחתי להחליף את שפת תפעול הרכב מאיטלקית לאנגלית. כשהלכתי לאיבוד בדרך לבית המלון, בלי שמץ של מושג היכן אני נמצא, עוד שרתי עם הרדיו ושיכנעתי את הילדים שאיטלקית היא שפה מדהימה.

“נסה להירגע”, היה צירוף המילים שאימצתי בחום ושיננתי לעצמי ללא הפסקה כבר שבוע לפני הטיסה. “נסה להירגע”, אמרו לי חברי ומכרי, שמכירים את אי היכולת שלי להירגע.

אגם גארדה שבצפון איטליה היה היעד שנבחר בעצה עם סוכנת הנסיעות שפנינו אליה בעקבות המלצות של חברים. צפון איטליה התאים לי בהחלט, זה לא כרתים, קפריסין או ורנה, וכיוון שתמיד נטיתי להחזיק מעצמי כאיש מיוחד שאינו הולך בתלם, צפון איטליה התאימה לי כמו גרב למגף. “אמנם זה עולה המון כסף”, טענתי בפני אשתי, “אבל לפחות לא יהיו שם הרבה ישראלים”.

לקח לי בערך חצי שעה מרגע התשלום לגלות שכל עם ישראל היה כבר באגם גארדה או שהוא בדרך לשם. “או, מקום מקסים”, אמר לי השכן מהדירה ממול והביא לי מפות, “סע גם לדולומיטים, יפה שם בהרים, ותזכור חם שם מאוד באוגוסט, נסה להירגע”.

“היינו שם בשנה שעברה”, אמר לי חבר מהעבודה. “מדהים שם, הרבה פקקים, אתה חייב ג’י.פי.אס. אה, סע לסרמיונה, מקסים, והכי חשוב - תהיה רגוע”.

“שכרת אוטו?” שאל מכר נוסף שחזר משם לפני שבוע, “מעכשיו אני אומר לך, איך שאתה נוחת, שאשתך תחכה למזוודות ואתה טוס לקחת את האוטו מהחניה, למה זה יכול לקחת שעתיים לקבל מכונית שם. צפוף לאללה, נסה להירגע”.

“להירגע”, אמרתי לעצמי ונשמתי עמוקות כבר כשנכנסנו גוררים שלושה ילדים קרוב לאחת אחר חצות לשדה התעופה בשביל לעלות על טיסה שממריאה בארבע לפנות בוקר לוורונה. להירגע, הזכרתי לעצמי כשראיתי את התורים הארוכים וגיליתי שאותה חברת צ’רטר מטיסה בהפרש של שעה שני מטוסים עמוסים בישראלים לאותו יעד. מאיפה לעזאזל כל הישראלים האלה מביאים את הכסף לנופש, תהיתי כשהבטתי על המון האדם מסביב.

“הנה בית המלון שלנו”, צעקה פתאום הילדה שלי כשהסתובבתי ללא כתובת אי שם בצפון איטליה, והצביעה על שלט שנשא את שם המלון. רק אז התחלתי באמת להירגע.

שבוע הנופש סביב אגם גארדה היה פשוט נפלא, הזעתי כמו שלא הזעתי מעולם, התינוק שלי בכה במשך שעות שבהן נתקענו עם רדיו באיטלקית בפקקים ליעדים שאפשר היה להגיע אליהם ברגל בתוך רבע שעה. נהנינו ב”גארדה לאנד” למרות שלפעמים חיכינו בתור קרוב לשעתיים בשביל לעלות למתקן. הילדים צהלו מאושר כשהגיע תורם לעלות למגלשות באקווה־פארק. היה להם מבט מלא תשוקה כשהביטו על הנוף שנגלה מהרכבל שעולה ממלצ’נזה לפסגת ההר מונטה באלדו. אכלנו פיצה, פסטה והרבה גלידה ולמרות הפקקים, החום, הלחות, והתורים הבלתי נסבלים, תמיד נפלא להיות בארץ שאינך מבין את שפתה, שאינך מכיר את בעיותיה, ולא מזהה את שמות שדרני החדשות שלה. באיטליה הרגשנו הרבה יותר חופשיים לדבר בערבית. באיטליה נזפתי בילדה, שבכלל לא התכוונה להסתיר את זהותה, כשענתה “מירושלים” ללא מבטא, לשאלתה של ילדה ישראלית “מאיפה אנחנו בארץ”. ביקשתי שתדגיש שאנחנו ערבים מירושלים, וכך עשתה.

אולי רק מספר הגרמנים באגם עלה על זה של הישראלים. הישראלים היו שם בכל פינה, מוכרים בחנויות, ומלצרים במסעדות כבר ידעו לדבר כמה משפטים בעברית. מאיפה לעזאזל מביאים הישראלים את כל הכסף הזה לנופש, תהיתי ללא הפסקה.

הישראלים בלטו בעיקר בתורים, ויש כל כך הרבה תורים לעמוד בהם באוגוסט באגם גארדה. באיטליה, הבנתי שתורים הם האויב מספר אחת של העם היושב בציון. ניתן לזהות מיד את המבט חסר המנוחה על פניו של הישראלי העומד בתור לאוכל מהיר, למתקן, לגלשן, לביקורת דרכונים. אותו מבט שמחפש את הדרך המהירה, את הפרצה, ובעיקר את טשטוש התור, יצירת מעגל. אתה רואה איך הישראלי נאבק ברצון לכבד את חוקי המקום שבו הוא נמצא ובאותו זמן לשמור על מסורת שאומרת - אם לזה שלפני אין מספר ביד, אני יכול להיות גם לפניו.

בניגוד לאיטלקים שפנו אלינו ב”שלום”, ושאלו אם אנחנו מתל אביב, הישראלים שנתקלנו בהם לא חשדו בנו שאנחנו יהודים. זוגות לפני בתורים לחשו משפטים נוסח, “מי שמתפנה, אתה רץ אליו”, ו”תכניס אותו, תגיד שעזבת רגע בשביל לקחת את הילד לשירותים, מה קרה?” או “בשביל מה לעמוד בתור עכשיו, נראה לך שהמטוס ימריא בלעדינו? בואי יש עוד חנות דיוטי שם”.

שבוע הנופש נגמר מהר מדי, ומשום מה כשהמטוס נחת מוקדם בבוקר יום שישי בארץ הרגשתי הקלה גדולה ושמחה על שחוזרים הביתה. להירגע, הזכרתי לעצמי כשראיתי את כולם רצים ועוקפים בשביל להגיע לדרכונים ולמחסנים של הדיוטי פרי.

חצי שעה אחר כך כשטיפסתי חזרה לירושלים, לאחר מהדורת החדשות הראשונה באותו שבוע שהבנתי את תוכנה, הערתי את הילדה הגדולה שנרדמה במושב האחורי בכוח. “את שומעת?” אמרתי לה כשהיא מועכת את עיניה, “במרכז העיר כאן, את בחיים, אבל בחיים, לא מדברת בערבית, הבנת? כאן זה לא איטליה”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו