בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החיים על פי אווה אילוז

אני כל כך חסר אחריות, טיפש וילדותי. אם לא הייתי יודע שהחברה אשמה, הייתי עלול ממש להתייסר

91תגובות

עוד פעם בכיתי ביום הראשון של הלימודים. עכשיו אנחנו צריכים להתחלק. אשתי לקחה את הבן הגדול לבית הספר הישן, ואני ליוויתי את הילדה הבכורה לחטיבת הביניים החדשה שלה. “יש לי ילדה בחטיבת הביניים”, המחשבה הכתה בי כברק בפקקים שבישרו שהחיים מתחילים לחזור למסלולם. תראו אותי, יש לי ילדה בחטיבה ואני עדיין מתנהג כמו מתבגר חסר אחריות, ועדיין לא ברור לי מתי חיי ינותבו למסלולם. אוי, אלוהים, נזכרתי בבת אחת במעשי הזוועתיים בליל חמישי האחרון, וברגשות האשמה ששוב הכו אחרי תקופה שבה השליתי את עצמי שהתחלתי להתנהג כבן אדם נורמטיבי.

אני חייב להפסיק לפני שילדתי תתחיל להסתובב בעצמה במרכז העיר. כמה מביך זה יכול להיות, אם היא תראה אותי מקיא בשולי הכביש ונגרר על ידי שתי בנות ישראל. שרתי איתן בכיכר? לא זוכר.

עוד לילה שאני מעיר את אשתי ומתוודה בדמעות. “אני מצטער”, אני מייבב והיא מנסה להשתיק אותי בשביל לא להעיר את התינוק, “אני חושב שנישקתי מישהי, אני חושב שהתנשקתי גם עם מישהו אחר כך”.

“תן לי לישון”, היא אמרה כמנהגה, “מחר כבר נדבר”.

“לא”, התעקשתי כמו שרק שיכור יכול, “עכשיו. מדברים עכשיו”, צעקתי בלחש ורצתי להקיא.

“אתה אידיוט”, היא אמרה כשגררה אותי מרצפת השירותים, “אני יודעת את זה כבר מהיום הראשון, אבל אני עדיין אוהבת אותך וטוב לי פה. אבל...”

“אבל מה?”

“אני לא יודעת מה אעשה אם תמשיך עם זה”.

“לא”, שוב התחלתי לבכות, “בבקשה לא, אני נשבע, פעם אחרונה. את יודעת שזה יהרוג אותי אם תעשי לי את זה”.

“אז אתה חייב ללכת לטיפול”, היא אמרה בנימת העובדת הסוציאלית, “אתה חייב טיפול פסיכודינמי”.

“אבל אווה אילוז אומרת שזה לא עובד”, גיהקתי וצריבה הבעירה לי את בית החזה.

“זה מה שהבנת מאווה אילוז?” אמרה בלגלוג והחזירה אותי לשלבים יותר מוקדמים של הערב, כשישבתי על הבר ביציבות יחסית, לצד חבר קרוב ומשכיל בערך כמוני. דיברנו על אווה אילוז כפי ששנינו הבנו אותה, והגענו למסקנה שהשיטה לא עובדת, שהיא מכפישה את הרומנטיקנים, שאנחנו חיים בשקר ושהגיע הזמן שמישהו יצעק את זה חזק.

“תראה את ההומואים והלסביות”, אמר החבר שלי, “דאגו לעצמם, נאבקו, נלחמו, שינו עמדות והגיעו לתוצאות יפות. אני לא אומר שקיבלו הכל, אבל עדיין”.

“נכון”, הסכמתי עם כל מילה, “גם הפלסטינים. אתה תראה, בסוף זה יצליח, המאבק, אתה תראה”.

“אני לא בטוח”, הוא אמר. “אין לכם סטייל. אבל עזוב פלסטינים עכשיו, מה איתנו? מי יילחם עבורנו?”

“מי זה אנחנו?” שאלתי ברצינות, “סליחה, אני לא עוקב אחרי הדברים שלך”.

“אנחנו”, הוא התחיל להתעצבן, “אני ואתה וההוא, אנשים עם משפחות אבל עם רגשות, אנשים עם תשוקה חסרת גבולות”.

“יום אחד עוד יהיו פה גבולות ברורים”, אמרתי לו, “למרות שבגדול, באידיאה, אני בעד טשטוש הגבולות”.

“בדיוק”, הוא אמר, “חייבים לטשטש את הגבולות. חייבים לצאת נגד הגבולות, הם לא אנושיים והם מגבילים והם חונקים”.

“הממשלה צריכה להתערב”, אמרתי בתוקף.

“הממשלה, אנשי הדת, הכנסייה, המשטרה, כולם”, הוא דפק בידו על הבר, “זה לא יכול להמשיך כך, זו רמאות לשמה. חיי הנישואים הם התרמית הכי גדולה של האנושות”.

“זה גם נכון”, עניתי, “למרות שזה לא קשור לשטחים בכלל”.

“איך לא קשור?” הוא רתח מזעם, “אני אומר לך, זה כלל אנושי, מרמים אותנו כאן כמו שמרמים אתכם בשטחים, וכמו שמרמים בכל העולם. החופש נגנז מהרגש, אתה מבין, אני מדבר כאן על חופש אמיתי, חופש בסיסי, חופש להרגיש, לאהוב בלי גדרות וחומות”.

“קראת את אווה אילוז?”

“ברור. היא דיברה אלי ישר לכאן”, הוא אמר והצביע על הלב, “התאהבתי בה ממבט ראשון”.

“מת עליה”, אמרתי לו, “נראה לך שהיא שמאלנית?”

“בן אדם שמדבר כך על אהבה, הוא הרבה יותר נעלה מלהיות שמאלן או איש ימין”.

“היא דיברה על אהבה?” ניסיתי לזכור מה קראתי בכלל.

“מה, אתה גנוב?” הוא תקף, “ברור, הקפיטליזם הביא את הפסיכולוגים ויחד רקמו מזימה נגד הרגש האמיתי. שיווקו לנו אהבה כאילו היא קוקה קולה”.

הזמנתי קולה ועוד ערק וחשבתי על דבריו של חברי. “היא מדהימה, אילוז”, נדתי בראשי בהערצה.

“אני אומר לך”, הוא אמר ורכן על השולחן, “רק היא תציל לנו את התחת, היא חייבת להיות ראש הממשלה”.

“אתה בטוח שהיא אמרה שמותר לאהוב חופשי?”

“חופשי”, הוא אמר בביטחון, פותח את זרועותיו כמחווה לחופש, “מכל הלב”.

“אז אני מצביע בשבילה”.

אחר כך יצאתי להילחם נגד הקפיטליזם, החברה והפסיכולוגים ברחבי העיר, חמוש באהבה ובכרטיס אשראי עד שהתמוטטתי.

“בסדר”, עניתי לאשתי בכניעה, “אני אלך לטיפול”.

“יופי” היא אמרה, “ואם אתה עושה את זה עוד פעם אני אהרוג אותך. בסדר?”

“אבל זאת לא אשמתי, אילוז אמרה שהחברה אשמה!”

“בסדר”, היא ענתה, “אז אני אהרוג אותך בגלל החברה”.

“אבא”, החזיר אותי קולה של הילדה לבוקר הראשון של הלימודים.

“מה?” עניתי לה והבטתי במראה.

“אתה בוכה?” היא שאלה.

“לא”, עניתי, “זה סתם מהתרגשות. המבנה החברתי החזיר אותי לילדות”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו