בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אביב ערבי בברלין: סייד קשוע על אסון 11.9

כשאני נזכר ביום ההוא, אי אפשר שלא לתהות מה זה אומר על היום?

51תגובות

למה הוא עושה את זה? חשבתי לעצמי כשישבתי בתוך הקהל הגרמני והקשבתי לדבריו של הסופר התוניסאי עבד אלוהאב מואדב. זזתי בחוסר נחת כשהוא דיבר על ספרו “מחלת האיסלאם”, ולא חסך שבטו כשביקר את התנועות הסלפיות, והאיסלאמיסטים ברחבי העולם ובעיקר בתוניס. זה לא שאני לא מסכים עם הביקורת הזאת, אבל עדיין, חשבתי לעצמי, מה הטעם להטיח אותה בפני קהל שרובו גרמני.

דבריו של מואדב היו חלק מפאנל בפסטיבל הסופרים הבינלאומי בברלין שהתיימר לעסוק ב”אביב הערבי”. לצד מואדב ישבה העיתונאים והסופרת המצרית יאסמין ראשידי, מנחה גרמני ומתרגם גרמני.

בעצם למה לא? ניסיתי להרגיע את עצמי נוכח דברי הביקורת הקשים של מואדב. יושר אינטלקטואלי מחייב להביע את אותן עמדות על כל במה, ללא קשר לזהות הקהל המקשיב לך, אבל לא הייתי בטוח. מילא אם הוא חי בארצו ולא בפאריס, מילא אם היה כותב בערבית ולא בצרפתית. והערבית שבפיו היתה מצוינת לעומת זו של הסופרת המצרייה, שלמרות בקשת המנחים, התעקשה לענות באנגלית ולא בערבית, משום שהיא “מרגישה איתה יותר נוח”. המכנה המשותף של השפה הערבית, חשבתי כשקיבלתי מאשתי אס.אם.אס בעברית: “קנית את מה שביקשתי מהדיוטי־פרי?”

המנחה הגרמני שאל על השינויים שהתרחשו בין ה–11.9 למהפכות בעולם הערבי, וציין שחלפו מאז 11 שנים. רק באותו רגע הבנתי שטסתי ב–11 בספטמבר, מה שהסביר את התנהלותם של אנשי הביטחון כמה שעות קודם לכן בנתב”ג. לא שהם נחמדים בימים כתיקונם, אלא שהפעם התור בבידוק הידני היה ארוך אף שלא מדובר בעונת תיירות חמה, וכך גם הבדיקות לפני הכניסה לדיוטי פרי. “הם צריכים להתבייש”, אמרה צעירה אוסטרית שעמדה מאחורי בתור, ואנגלי עם אשה וילד אמר: “אם הם לא רוצים שנבוא לכאן שיגידו כך מהתחלה. זו חוצפה”.

עמוס בידרמן
איור: עמוס בידרמן

ניסיתי לנחם אותם ואמרתי להם שהם בני מזל, כי זה התור של האנשים הטובים באמת. ככל שאני מתבגר אני מאבד את הסבלנות כשזה מגיע לנתב”ג. הייתי חייב לעצור בעד עצמי מלצעוק על אותם צעירים בז’קטים שחורים ומכשירי קשר ביד, מנופחים מחשיבות ביטחונית, מתעלמים ממך לחלוטין, עורכים בדיקות אטיות ולא מנומסות המלוות במבט מלא בוז לנוסעים העומדים מולם, שוכחים שאנחנו לא חשודים בכלל, שמדובר בסך הכל באנשים שאינם יהודים. כמעט קיללתי את אותה בודקת שליוותה אותי לדלפקים לאחר הבדיקה, עד שסימנה לי בגב ידה תנועה של “לך”.

הסופרת המצרייה סיפרה על השפעת ה–11 בספטמבר על תפיסת הערבי במערב, אמרה שהיא לא יכלה להישאר יותר בארצות הברית בעקבות היחס של הציבור האמריקאי ושל התקשורת. היא סיפרה על דימוי שהתחיל להשתנות בזכות המהפכה השקטה בכיכר תחריר - הנה הערבי רוצה דמוקרטיה ויחד עומדים גברים ונשים, מוסלמים לצד נוצרים וקוראים לחופש ולדמוקרטיה - שינוי רגעי שהיא לא יודעת אם הוא עדיין בתוקף. התוניסאי שוב קילל את האיסלאמיסטים, אמר שקיווה שבעקבות המהפכה והריגת בן לאדן הסיפור הזה כבר מאחורינו, והופתע שיש עדיין שמתארים את אירועי ה–11 בספטמבר כאילו היו חלק מכיבושי הנביא מוחמד.

אחרי הפאנל המדכא יצאתי עם העורכת שלי למסעדה על שפת השְפְּרֵה. שתיתי בירה ונזכרתי ב–11.9. באותו יום עבדתי על כתבה לעיתון שבה ניסיתי לבדוק כמה זמן לוקח לפלסטיני תושב חברון להגיע לשכם ברכב. יצאתי מחברון בסביבות השעה 9:00, החלפתי מכוניות יחד עם יתר הנוסעים עם כל תלולית עפר ואבנים שדחפורים צבאיים הציבו במקום. כל תלולית וכביש חסום - יורדים ממכונית אחת ומחפשים אחרת להמשיך איתה. עברתי מחסומים בכניסות וביציאות מהתחנות השונות. שאר הנוסעים ואני היינו צריכים להחליף כחמישה כלי רכב עד שקרוב לשעה 16:00 קיבלתי טלפון מודאג מאבא שביקש ממני לעזוב הכל ולחזור הביתה, כי העולם הולך להיות שונה מכפי שהכרנו עד עכשיו. הייתי ממש קרוב לשכם באותה שעה, הנוסעים במוניות השירות ירדו מהרכב וכולנו עמדנו בתור למחסום חווארה. החיילים קראו לאנשים להתקרב אחד אחד, עם תנועת יד, כאשר כל העת חייל שהציץ מעבר לקוביית בטון שעליה הונחו שקי חול, כיוון את נשקו לעבר העומדים בתור. רסיסי מידע התחילו להגיע למחסום, ואנשים דיברו על מטוסים אמריקאיים שמתרסקים. “כוח מאלוהים”, מישהו אמר, “אישנאללה יא רב, אמן”, אני זוכר שאשה מבוגרת אמרה כשהיא מרימה ראשה לשמים.

לא הגעתי לשכם באותו יום, עליתי על מונית שירות מחווארה והתחלתי במסע החזרה הביתה לירושלים. החדשות במונית השירות אודות האירועים בניו יורק לא היו ברורות, אבל הנוסעים היו שמחים ומלאי תקווה. כל דבר שיכול להכאיב לאמריקאים התקבל בברכה.

העורכת שלי דיברה על השוק שמשתנה, על משבר ענף הספרים באירופה, על החשש שלה שתצטרך יום אחד לעשות הסבה מקצועית כאשר מעולם לא חשבה על עבודה שאינה עריכה או הוצאה לאור. סיפרתי לה שבארץ המצב לא יותר טוב, הטלוויזיה, העיתונות, הספרים הקולנוע, וכל הדיבורים על המלחמה.

היא שאלה אם אני חושב שיש קשר לכל השינויים האלה ל–11 בספטמבר, ואני אמרתי שאין לי מושג. היא חושבת שהיה הרבה יותר טוב, הרבה יותר אופטימי בתחילת המאה. הינהנתי בראשי. רע עכשיו.

“גם בשביל הפלסטינים היה יותר טוב לפני 11 שנה?”

“לא”, נדתי בראשי, לגמתי מהבירה, וחייכתי למראה סירת תיירים מוארת שעברה בנהר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו