שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

סייד קשוע מוצא פתרון

נמצא הפתרון המושלם למחסום הכתיבה - דיונים עם אנשי אקדמיה בכירים

סייד קשוע
סייד קשוע
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סייד קשוע
סייד קשוע

בבוקר של יום שישי האחרון נפגשתי באחד מבתי הקפה בעיר עם פרופסור בכיר. זו היתה פגישה ראשונה והשיחה היתה מעניינת במיוחד, מעוררת השראה עד כדי כך שכבר בזמן הפגישה עלה במוחי רעיון מבריק לטור של השבוע. הייתי כל כך מאושר אחרי הפגישה, ובדרך הביתה הבנתי שבמקום לבלות עם חברים שיכורים ומופקרים עלי להתחיל לרקום קשרים עם האליטה האינטלקטואלית הירושלמית וכך לא אתענה מדי שבוע בניסיון למצוא נושא לטור. עובדה. שעה פגישה ושבוע העבודה סגור לפני שהתחיל.

“את לא תאמיני”, אמרתי לאשתי בחיוך ענק כשנכנסתי הביתה, “יש לי רעיון מבריק”. “כבר?” היא היתה המומה, “זאת אומרת שהשבוע לא תשגע אותנו עם ה’אין על מה לכתוב’ שלך?”

“לא”, אמרתי לה, “ואת יודעת מה החלטתי, שזהו, אני אנסה להיות בן אדם, אני אצא לבתי קפה, אשתה קפה הפוך ואזמין קרואסון חמאה ואדבר רק עם אנשים חכמים ומשכילים”.

“והם יסכימו?” היא שאלה על החכמים והמשכילים.

“יסכימו ועוד איך”, אמרתי לה, “אל תשכחי אני ערבי”.

“טוב”, היא אמרה ועיקמה את פרצופה, “אז על מה אתה הולך לכתוב?”

איור: עמוס בידרמן

החיוך הפך במהרה לתחושת מועקה. ניסיתי להיזכר ברעיון המבריק שהיה לי רק לפני שעה קלה ולא הצלחתי לזכור מאום, כלום. מוחי היה ריק, שום קצה של חוט בדבר הרעיון שעלה במוחי כשישבתי עם הפרופסור. אלוהים ישמור, חשבתי לעצמי, אפילו בבקרים שלמחרת ליל הוללות כושר הזיכרון שלי יעיל יותר.

“מה?” ניסתה אשתי שוב, “מה היה הרעיון המבריק?”

“עזבי”, עניתי בעצבים, “את מבלבלת אותי, את רואה? את לא נותנת לי להתרכז ולחשוב”.

“וואו”, שמעתי אותה אומרת כשנכנסתי לחדר העבודה שלי מתוסכל עד דמעות, “ממש אינטלקטואל”. הדלקתי סיגריה וניסיתי לשחזר את הפגישה עם הפרופסור. דיברנו על שייכות, התבוללות, העותמאנים, החברה הישראלית, היהודים באירופה. לשווא, אין זכר לרעיון המבריק שהיה אמור להציל לי את השבוע.

“מאיפה אני אביא רעיון עכשיו?” המשפט הזה הידהד בראשי כל סוף השבוע.

“הרעיון שסיפרתי לך”, אמרתי לאשתי.

“נו”, היא ענתה, “עם הפרופסור, מה איתו?”

“הוא סתם, מסובך מדי בשביל עיתון, מתאים יותר למחקר”.

“אם תספר לי מהו הרעיון, אולי אוכל לעזור לך”.

“עזבי”, אמרתי לה, “מאוד מסובך וצריך לקרוא הרבה פילוסופיה בשבילו. בקיצור, אני צריך רעיון חדש”.

“אולי תכתוב על התינוק”, היא אמרה, “והשפה. אתה אוהב לכתוב על שפה”. כבר כמה זמן שאנחנו מנסים ללמד את התינוק להגיד מילה, משהו, והוא כלום, לא מגיב. בגיל הזה האחים שלו כבר ידעו להגיד כמה מילים ואני התחלתי לחשוש שבאמת כל ילד שלישי הוא ערבי. חודשים מנסים ללמד אותו להגיד “דאו” ‏(אור בערבית‏), מצביעים על המנורה, כמעט התחשמלתי פעמיים בניסיון להסביר לו מה זה אור והוא כלום. אז השבוע אשתי הדליקה אור והתינוק אמר בעברית “אור”. עם ריש נבלעת, כמו של יהודים. מהר מאוד התחלנו להבין שהתינוק שהולך לגן בשכונה בעצם מדבר כבר כמה מילים בעברית. “אוטו”, “אבא”, “דלת”, שעד אז חשבנו שהן סתם הברות. “בגלל הגן”, אמרה אשתי, “ואני כל כך דאגתי, בסוף יצא שהוא מדבר עברית”.

“העיקר שהוא מדבר”, אמרתי לה וידעתי שרעיון זה אינו מתקרב לגאוניות של הרעיון שהיה לי באותה פגישה עם הפרופסור. “נשאר רק שיתחיל לישון בלילות, הבכי שלו משגע אותי”.

“אבל איך יישן”, עניתי לעצמי, “מבחינת התינוק העברי יש שני ערבים בחדר בחושך”.

התקשרתי לאמא שלי לחפש סיפור. היא סיפרה משהו על בחורה מטירה שנרצחה בדקירות סכין על ידי אח שלה. “תודה”, עניתי לה, מבין שאין כאן טור.

בחברת ההפקה דיברו על קיצוצים בתחילת השבוע, ברדיו דיברו על המע”מ, על המלחמה ועל שריפת עוד איזה כנסייה או מסגד. בעיתון מדברים על קשיים כלכליים ופיטורים צפויים ובדרום שוב הרוגים בעזה ונפילות בנתיבות. ואני לא יכולתי לחשוב על דבר מלבד הפגישה עם הפרופסור שלי ועל אותו רעיון שככל שנקף הזמן כך גדלה אמונתי שהוא יביא מזור לעולם.

שעתיים לפני הדד־ליין להגשת הטור נשברתי ובקול חנוק הודיתי בפני אשתי כי הרעיון פרח מזיכרוני וכי איני מסוגל לחשוב על שום דבר מלבדו, כלום.

“תתקשר אליו”, היא אמרה, “תתקשר לפרופסור, אמרת שהוא צחק מכל הלב כשהעלית בפניו את הרעיון, לא?”

“כן”, עניתי, “אבל לא נעים לי, מה אני אגיד לו, אתה זוכר אולי את הרעיון שלי? זה פרופסור וזה מביך”.
“תראה אותך”, היא אמרה, “אתה שבור והעיניים שלך נפוחות, עדיף לך לסבול? תתקשר אליו, נו”.

“שלום פרופסור”, אמרתי בקול מהוסס בטלפון ונימת קולו השמחה של הפרופסור למשמע קולי הצליחה להרגיע אותי, “אה, בדיוק רציתי להתקשר אליך”, הוא אמר, “היה לי ממש העונג להיפגש עמך”.

“תודה רבה”, עניתי, “גם לי. באמת, זו היתה שיחה כל כך מעוררת השראה”.

“אכן כן”, הוא אמר, “מה אתה אומר, שנקבע עוד אחת לשישי הבא?”

“כן”, עניתי, “בשמחה רבה, שישי, בדיוק יתפרסם הטור בעיתון”.

“ודאי”, צהל הפרופסור, “הרי אני לא יכול לחכות לראות איך אתה מוציא את הרעיון המצוין שלך על הנייר. כבר סיפרתי לכל העמיתים שלי במחלקה. כולם מצפים”.

“כן, נכון”, עניתי, “למרות שאני כבר לא יודע אם אכתוב על הרעיון ההוא בכלל”.

“מדוע?” נימת קולו של הפרופסור השתנתה, “הרי מדובר ברעיון גאוני, פשוט נפלא”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ