בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סייד קשוע מחפש נחמה

הכל עובד נגד זכרונות הילדות היפים שאני מנסה לשחזר

93תגובות

ביום שישי בבוקר שוב תקף אותי הצורך לברוח מירושלים למקום מקלט, לנטוש את מה שיצרתי מעצמי לרגע, ולחזור להיות הילד הטוב שספק אם הייתי. ביום שישי רציתי להתחבא אצל הורַי, להרגיש מוגן ובטוח בבסיס האם. להיכנס למיטת ילדותי, לטמון את הראש בכרית ואולי אמא תיכנס לחדר, תבחין ברעידות גופי, תשאל אם אני בוכה, ואני אכחיש בלי לנטוש את הכרית והיא תהדק את השמיכה, תלטף את ראשי ותבטיח שהכל בסדר, ושאין לי ממה לפחד.

ביום שישי מוקדם בערב, נסענו לטירה. הדרך הביתה נחסמה בגלל חתונה בשכונה, והיה עלי למצוא דרך חלופית להגיע להורים. “זה מהחתונה”, אמר אבי כשנדרכתי למשמע קולות ירי, “הכל בסדר”, הוא אמר כשלחץ לי את היד.

“אולי לא נאכל בחוץ”, שאלה אמא כשהביטה לשמים ובחנה את העננים המפתיעים.
“אין לך מה לדאוג”, קבע אבא, “הגשם ירד רק בסוכות. תסמכי על אלוהים”.

שלושת אחי, נשותיהם וילדיהם התקבצו סביב השולחן בחצר בית ההורים. “הכל בסדר?” שאל אבא.

“כן”, שיקרתי לו, “הכל בסדר גמור”.

“אתה נראה קצת חיוור”, הוא אמר בדאגה.

“קצת לחץ בעבודה”, עניתי את מה שהוא אוהב לשמוע.

“הוא השתכר אתמול”, אמרה אשתי, ואני לא הבנתי אם היא מנסה לקבל סיוע או רק להשפיל אותי, “חזר לפנות בוקר והקיא את נשמתו”.

“למה?” אמר אבא בזעם וידיו אחזו במשענות הכיסא, “מיליון פעם אמרתי לך. למה? אם לא על עצמך, תחשוב על הילדים”. ואני חשבתי על הילדים שאכלו במהירות שיא פן יפספסו את מעט הזמן שיש להם לשחק עם בני הדודים. “הכבד, הכליות, הריאות”, אמרה אמא שלי, “עד מתי תמשיך לשתות ולעשן? אתה כבר לא ילד”.

אני כבר לא ילד, אני יודע. עבר הרבה זמן מאז עזבתי את בית הספר היסודי בו לומדים האחיינים שלי, ובו למד גם אבי. “התקרה מתפוררת בבית הספר”, סיפר אחי בדאגה, “חתיכות של התקרה נופלות על הילדים”.

“נפל שם קיר בשנה שעברה. לא?” שאל אבא.

“כן”, ענה אחי, “מזל שזה לא היה בשעות הלימודים. ממש סכנת חיים”.

“והמנהלת?”

“בוכה”, אמר אחי.

הצלחות נאספו מהשולחן והוחלפו בכוסות של תה, קערות פירות וממתקים. “בואו לאכול עוגה”, קראו האמהות לילדים שענו ב”עוד מעט”, והמשיכו לרדוף אחד אחרי השני בחצר כשהם צוחקים ומזיעים. קולות ירי הקפיאו את המבטים וחידדו את החושים. הילדים עצרו את משחקם והמתינו כמוני למילים מרגיעות כמו “חתונה”, או “זיקוקים” מבעלי הניסיון שגרים בטירה.

“תיכנסו פנימה”, קבע אבא כשנעמד ליד השולחן.

“מהר”, צעקתי על הילדים, “כולם פנימה”.

בתרגולת מוכרת לעייפה נכנסו הורַי ואחַי לסלון. אבא החזיק את הטלפון ואחי החזיק את המחשב הנייד. “יש פצועים?” שאל אבא בטלפון, “מי? יא אללה”.

“שלושה פצועים מירי בטירה”, קרא אחי באתר החדשות המקומי.

“רק אתמול ירו בשכנה”, סיפרה אמא שלי, “נכנסו אליה הביתה וירו לה ברגליים”.

“מהמשפחה”, אמר אבא, “יא אללה על כזה כפר”.

בשישי בערב במרכז הכפר ירה צעיר בשלושה אנשים, בהם ילד בן 11. באתר החדשות המקומי קראתי על פעוטה בכפר קרע שנהרגה ביום שישי מירי, על פצועים מירי בכפר קאסם, ג’סר א־זרקא ומקומות אחרים.

טלפון לאבא, ועוד אחד. הבחור מהמשפחה, בן 21, דיווחו מבית החולים.

“אומרים שלא ישרוד”, סיכם אבא שלי את השיחות. “מסכנים ההורים שלו, אבא שלו בן אדם טוב, פשוט, שאלוהים יעזור להם”.

“שאלוהים יעזור לכולנו”, אמרה אמא שלי.

הילדים נכנסו לאחד החדרים ושיחקו הרבה יותר בשקט. עוד טלפון מבית החולים ולפיו צריכים להכין את הדיוואן הצמוד לבית ההורים. “דיוואן יכול להיות גם מקום שמח”, אני זוכר שאבי אמר כשהסכים לתרום את המבנה שישמש דיוואן למשפחות שכנות. “אפשר לקיים בו ישיבות משפחתיות, ולהשתמש בו לחתונה, למסיבת אירוסים. מי אמר שזה רק לסוכות אבלים?”

אחר כך דיברנו על טירה בעצב גדול, מסרבים להאמין שהגיעה למצב הזה. מסרבים להרפות מאותה אשליית ילדות של כפר חם ומגונן. קיללנו את המשטרה, את מדיניות הממשלה, את בתי המשפט, את ההזנחה ואת התושבים שמגדלים מפלצות חסרות רחמים.

“יש לי וויסקי בבית”, אמר אחי הצעיר והביט לעברי. אבא הינהן בשקט באישור. “אולי בכל זאת נחזור לירושלים?” הציעה אשתי.

“לא”, אמרתי לה, יודע טוב מאוד שאני עדיין לא רוצה להרפות, עדיין לא רוצה לוותר על הסיבה שבגללה נסעתי בסוף השבוע האחרון לטירה. “הבטחנו לילדים שנישאר כאן הלילה”.

לגימה אחת מהוויסקי עשתה לי בחילה. הצלחתי להימנע מלהקיא. אחרי שהילדים נרדמו על המזרנים עשיתי מקלחת, ציחצחתי שיניים ונכנסתי למיטת ילדותי. טמנתי את ראשי בכרית וחיכיתי. “אתה בסדר?” שאלה אשתי והניחה יד על ראשי. “כן”, שיקרתי לה כשגופי מכווץ, וניסיתי בכל מאודי לבכות כמו פעם, כמו כשהייתי ילד בטירה, באותה מיטה, ללא הצלחה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו