שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כך נפלתי לרמונט של אשכנזים

כן, גם אני נפלתי בפח. סיפור שמתחיל בארון נעליים ונגמר בריח של עשן

סייד קשוע
סייד קשוע
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סייד קשוע
סייד קשוע

זו היתה בסופו של דבר מכונת הקפה שהאירה מחדש את מצבי החברתי.

הכל התחיל כתמיד בגלל אשתי. ושלא יהיו חלילה אי הבנות, אמנם אני יכול להיות אידיוט רציני, אבל אני אוהב את אשתי היום יותר מתמיד. הזכרתי כאן בעבר את העובדה שהדירה התחילה פתאום להפריע לה. זה התחיל מהערות קטנות - “איזה מתלים מעצבנים יש במקלחת”, ו”אין אפילו מקום נורמלי לשים את ארון הנעליים”, למרות שמעולם לא היה לנו ארון נעליים. התלונות הלכו והתעצמו כשהתינוק נולד: “חייבים לצבוע”; “כל הקירות כבר שחורים בגלל הידיים של הילדים”; “חייבים עוד חדר לתינוק”.

הביקורת על הבית דמתה בשלב כלשהו לכאב שיניים, זה לא עובר אם מתעלמים אלא להפך - הכאבים נעשים יותר עזים עד שאי אפשר לשאת אותם יותר. מהר מאוד הבית שכל כך אהבתי, בבניין שאני אוהב, בשכונה שאני אוהב, הפך להיות סיוט. דברים שמעולם לא הפריעו לי כמו המרחק של מכונת הכביסה מהמייבש, פתאום נהיו בלתי נסבלים. אפילו משפטים כמו, “אין בבית הזה תמונות”, השפיעו עלי וראיתי בהיעדר האמנות את אשמת הבית בעצמו. זה לא נעים לחזור לבית שאתה לא אוהב, זה אפילו קשה ומעיק.

“תעשה שיפוץ”, הציע לי הבמאי הג’ינג’י, “תוסיף חדר, הרי יחידת ההורים היתה פעם שני חדרים, תחזיר, תצבע, תעביר את המכונה ליד המייבש ותקנה מתלים חדשים. מה הבעיה?”

“וארון נעליים”, אמרתי.

“קודם תקנו אחד”, אמר הבמאי הג’ינג’י בעצבים.

“מה את אומרת על שיפוץ?” שאלתי את אשתי.

“טוב”, אמרה, “למרות שזה מאוד לא נוח לשפץ עם הילדים”.

איור: עמוס בידרמן

אני לא יודע איך ולמה, אבל מתוך שלושה קבלני שיפוץ שאמורים פחות או יותר לבנות קיר גבס ולצבוע את הבית, מצאתי את עצמי בוחר באדריכל אשכנזי שעובד צמוד עם מעצב פנים מזרחי ודפקו לי הצעת מחיר גבוהה פי שלושה מהאחרים. אולי זה האייפד שמעצב הפנים החזיק ביד כשהציג את תוכנית העבודה, ואולי זו העובדה שכל פעם שהוא אמר קיר גבס, הוא גם השתמש במילה “עיצובי”.

“כאן”, אמר והגדיל בשתי אצבעות תמונה באייפד, “יהיה קיר גבס עיצובי”.

סגרתי עם האשכנזי שהבטיח ללכת עם אשתי לכל החנויות שבהן יבחרו יחד את הצבע של קיר הגבס העיצובי, את ארון הנעליים ואת המתלים שהכי מתאימים לצרכים שלה. “כי הכי חשוב בעיצוב פנים”, אמר מעצב הפנים שהחליט להיות גם מבצע, “זה שהבית יתאים לצרכים שלך, את”, והצביע על אשתי.

“14 אלף צבע?” צעק עלי אבא שלי, “על מה? על כל עמוד חשמל כתוב סייד ביתך ב–1,800 שקל”.

“מה זה 1,800?” טענתי להגנתי, “מה גם שאנחנו מדברים כאן על צבע עיצובי, אבא”.

אבא שלי ניסה להסביר לי שאני אידיוט, שמקלחת חדשה וצבע, עם קיר גבס, אפילו שהוא עיצובי, עושים בטירה בעשירית מהמחיר. אני ניסיתי להסביר לו שאני לא גר בטירה, שמעצב הפנים הבטיח שזה לכל החיים ושאין מה לעשות, החיים בשכונה שלי עולים קצת יותר, עם כל הכבוד לטירה.

“אתה חמור”, סיכם אבא שלי, “אבל תעשה מה בא לך”.

עשיתי קפה. לפחות רציתי, אלא שהמקציף של המכונה שבשביל להשתמש בה אתה חייב להיות חלק ממועדון לקוחות יוקרתי, הפסיק לפעול.

“נכון”, אמרו מצדו האחר של הקו לאחר שעה ארוכה של המתנה לשירות הלקוחות, “המכונה עדיין באחריות”, והבטיחו לאסוף תוך שלושה ימי עבודה.

בינתיים, כשהמתנתי למכונת הקפה, הבנתי שקיר הגבס הפך להיות גם החלפת דלתות, התקנת מזגנים חדשים בשם אינוונטר או משהו כזה, קניית חדר שינה חדש שיתאים בגודלו לעיצוב המודרני, “מתכוונן”, אמרה אשתי. את הפסנתר הציע מעצב הפנים להעביר למקום אחר ולבנות עבורו קיר אקוסטי שישמור על הצלילים. הוא גם הציע להכניס חיים לחדר העבודה האנמי שלי ואני הסכמתי, למרות שלא הבנתי מה זה בדיוק חיים.

באייפד יש גם מחשבון, ותקתוק מהיר העלה סכום שעלה על מאה אלף שקל, לא כולל ארון נעליים. לקח לי רגע לתפוס שהתכוונתי בכלל להוציא עד 20 אלף שקל. נכנסתי לדיכאון כי כבר שילמתי מקדמה ובגלל שלא רציתי להודיע לאשתי שאנחנו לא יכולים לעמוד בתשלומים האלה, בטח לא עכשיו, ודאי לא לפני בחירות. בסופו של דבר היה לה חיוך עיצובי שלא זכיתי לראות כבר כמה שנים. הרי סוף סוף הבית יהיה מותאם לצרכים שלה.

“אתה יודע”, אמרה לי ביום שבו היינו צריכים לקבל את מכונת הקפה היוקרתית שלנו חזרה מהתיקון בין חמש לשבע, “אתה יודע מה הכי לא מתאים לצרכים שלי בדירה הזאת?”

“כן”, עניתי לה, “כל הדברים הלא נוחים, אבל יהיה בסדר”.

“לא”, היא אמרה, “אני מרמה את עצמי עם כל העיצוב החדש הזה”.

“אני לא מבין”, אמרתי בלי להבין.

“מה שהכי מפריע לי”, היא אמרה, “זה שמאז שעברנו מכאן, אתה לא מוכן לעשות על האש. אני כל כך רוצה שתעשה על האש כמו פעם, כל שישי”.

“על האש?” הרגשתי את העורקים שלי מתרחבים. “אני הולך להוציא מאה אלף שקל על מעצב פנים ואת בסך הכל רצית לעשות מנגל”.

“אני יודעת”, היא אמרה, “אבל אני כל כך מתגעגעת לכפר ולימים שבהם לא היית נבוך לעשות על האש ליד השכנים”.

“הלו”, אמר הקול בטלפון כשהתחלתי להעלות קצף, “אני מחברת השליחויות. יש לי מכונת קפה בשבילך. מה הכתובת?” הוא שאל בערבית. סיפקתי לו את הכתובת והוא שתק רגע, אחר כך אמר: “אבל אני מחלק רק במזרח העיר. מצטער, אמרו לי שאתה ערבי”.

“אתה יודע מה?” אמרתי לשליח בערבית, “אני לא רוצה מכונת אספרסו, אני בכלל לא אוהב את הקפה הזה”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ