שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אני לא אבא גרוע, אני עסוק

הם יכולים להאשים אותי במה שהם רוצים, העיקר שלבן שלי אין שגיאות כתיב

סייד קשוע
סייד קשוע
סייד קשוע
סייד קשוע

כבר כמה שבועות שאני מתעורר בשלוש וחצי לפנות בוקר ולא מצליח להירדם שוב. כך זה תמיד היה לפני צילומים. צוות ההפקה עובד ללא הפסקה ואיכשהו אני תמיד כותב תסריטים שמחייבים את הכפלת ימי הצילום וגובה התקציב שברשות ההפקה. בשבועות שלפני הצילומים אני עושה את העבודה השנואה עלי ביותר - התאמת הסיפורים לתקציב. אני מוריד דמויות, מצמצם לוקיישנים, מעביר שיחות בארבע עיניים לשיחות טלפון ומוותר על חלק מהותי בסיפורים. בשבועות האלה אני מוטרד מכדי לישון ואיני מצליח לחשוב על דבר מלבד פתרונות שיסייעו בהעברת הסיפור כפי שניסיתי לספר אותו.

“אתה בכלל לא מקשיב לי”, אמרה אשתי השבוע, כשעמדה מעל ראשי בחדר העבודה.

“מה אמרת?” עניתי לה.

“אמרתי”, היא חזרה, “אתה בכלל לא מקשיב לי”.

“את יודעת איך זה לפני צילומים, אני מקשיב, אני מקשיב”.

“אני יודעת שאתה לחוץ”, היא אמרה כשעניתי על עוד מייל מעוזרת הבמאי שמבשר שבאחד מאתרי הצילום שיש לנו ליום אחד יצאו 26 שעות צילום, “אבל יש שני דברים שאתה חייב להתייחס אליהם, עם כל הכבוד ל’עבודה ערבית’ שלך”.

“מה?” עניתי לה, “מה עם ‘עבודה ערבית’?”

“תקשיב”, היא אמרה כשכיבתה את מסך המחשב, “הבן שלך, אם אתה עדיין זוכר שיש לך כזה, כתב שיר מדאיג מאוד”.

“באמת?” צהלתי, “הוא כתב שיר?”

“כן”, היא אמרה, “ואתה חייב להתייחס אליו. אתה חייב לדבר איתו”.

“בסדר”, עניתי לה ולקחתי מידיה את השיר שכותרתו, “למה אבא לא תומח בי”.

“והדבר השני”, אמרה, “אחיך שכב בבית חולים ולא ביקרת אצלו”.

“כן”, אמרתי בצער, “אבל הוא בסדר גמור. את צודקת. אני אדבר איתו מחר”.

“תקרא את השיר”, היא אמרה לפני שעזבה את חדר העבודה, “אני שולחת את הבן שלך לשיחה. תתייחס ברצינות לשיר”.

איור: עמוס בידרמן

קראתי את השיר הקצר שהבן שלי כתב ונעצבתי מאוד. מלבד הכותרת, “למה אבא לא תומח בי”, היו עוד כמה שגיאות כתיב שהדאיגו אותי. נתתי לו חיבוק, כי שירים זה דבר נפלא בשביל ילד בן שבע, הזהרתי אותו מכך שמשוררים הם רמאים שמשחקים אותה רומנטיקנים, ושאין דבר שעולה על פרוזה טובה. אחר כך שלחתי אותו לתקן את השגיאות.

“אבא לא תומך, בכ”ף ולא בחי”ת, הבנת? קדימה לעבודה”.

יום למחרת כבר ישבתי עם צוות ההפקה. לצדי ישבה עוזרת הבמאי החדשה והסבירה כמה המצב חמור, ולמה אני חייב להוריד עוד 20 שעות של צילומים מלבד ה–20 שכבר הצלחתי להוריד. אשתי התקשרה באמצע.

“סליחה”, אמרתי לנוכחים, “אשתי, אני חייב לענות”.

“רק לוודא”, אמרה אשתי, “שלפחות הרמת טלפון לאח שלך”.

“כן, כן”, שיקרתי לה ונכנסתי לפייסבוק לחפש את אחי. עשיתי לייק לתמונת הפרופיל החדשה שלו, שבה נראה בנו בן השמונה, וכתבתי לו הודעה שאני שמח שהוא מרגיש טוב, ושאני מצטער שלא ביקרתי. הוא חזר אלי מיד כי הוא בחופשה מהעבודה, הודה לי ואמר שזה היה בסך הכל וירוס. כתבתי לו שאני מתגעגע ושבחג ניפגש ועד אז שיהיה בריא.

“סליחה”, ביקשתי מהנוכחים ועוזרת הבמאי שנעצה מבטים במחשב שלי התחילה לזוז באי נחת בכיסא שלה.

“טוב”, אמרה מתאמת ההפקה והתחילה לשאול אודות הילדים שאמורים לשחק בעונה החדשה. היא הציעה שכולם יהיו ניצבים והבמאי הג’ינג’י התרגז מאוד ואמר שזה בלתי אפשרי ושלפחות שלושה ילדים שיש להם דיאלוגים חייבים לעבור מבחני בד.

“אתה צודק במיליון אחוז”, תמכתי בבמאי. “אנחנו חייבים לפחות לפגוש אותם, לראות למה הם מסוגלים”.

“היות שהם ילדים ערבים”, אמר הבמאי, “הייתי רוצה שהתסריטאי יעבוד איתם על הטקסט ויוודא שהם מתאימים”.

“אין בעיה”, אמרתי, “בשמחה רבה. אשמח לראות את הילדים הערבים המועמדים לתפקידים”.

“אולי כדאי שמישהו יהיה איתך בפגישות האלה עם הילדים”, הציעה עוזרת הבמאי במפתיע.

“למה?” שאל הבמאי הג’ינג’י, “למה צריך עוד מישהו?”

עוזרת הבמאי השתתקה ואחר כך ביקשה לדבר ביחידות עם הבמאי. “מה זה צריך להיות?” צעקתי, “מה זה? יש סודות בהפקה?”

הבמאי סימן לי להירגע ויצא מהישיבה עם עוזרת הבמאי. “חמש דקות הפסקה”, קבע המפיק והצטרף לשיחה עם הבמאי והעוזרת שלו. ניצלתי את הזמן לסיגריה ואחרי כמה שאיפות, מתאמת ההפקה קראה לי לחדרו של המפיק לשיחה דחופה. מלבד המפיק האחראי חיכה שם גם הבמאי.

“תקשיב”, אמר המפיק, “יש טענות שאתה מתכתב עם ילדים קטנים באינטרנט”.

“אני?” צעקתי, “השתגעתם?”

“אני לא מאמין”, אמר הבמאי הג’ינג’י. “אני מכיר אותו כבר מיליון שנה, הוא חרא של בן אדם, שיכור, חרמן, אבל בשום אופן לא פדופיל”.

“אתם נורמלים?” צעקתי על שניהם, “עם הילדים שלי אני בקושי מדבר, שאני אדבר עם ילדים זרים?”

עוזרת הבמאי, ששייכת לאיזה ארגון של משהו שלא הצלחתי להבין מהו בדיוק, התעקשה שאני אכנס לפייסבוק, לעמוד של אחי, הצביעה על תמונת האחיין בן השמונה, והסכימה להתנצל רק אחרי שדיברה עם אחי ורק בתנאי שתוך כדי שיחה הוא מחליף את תמונת בנו לתמונה נורמלית.

“הוא נראה חמוד”, אמרה עוזרת הבמאי על האחיין שלי כשהישיבה חודשה, “הוא יכול להיות אחד הילדים בסדרה, לא?”

“סליחה”, אמרתי כשהטלפון שלי צילצל, “זו המחנכת של הבן שלי”.

“אנחנו חייבים להיפגש”, אמרה המחנכת, “הבן שלך הביא הבוקר שיר מדאיג לכיתה תחת השם ‘אבא לא מתייחס אלי’”

“מתייחס הוא כתב בכ"ף?” שאלתי.

“לא”, אמרה המחנכת, “דווקא בחי"ת”.

חייכתי. אני יודע שיש לי ילד נפלא.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ