בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כאשר קשוע הפך לקליינמן

ישנתי במיטה שלהם, צפיתי בטלוויזיה שלהם ובעיקר, קראתי את הספרים שלהם. החיים בקטמון שיכנעו אותי: נגזר עלינו לחיות על חרבנו

148תגובות

אריזת הבית הישן לתוך קרטונים והכנת הציוד שלקחנו לדירה החדשה היו מתישות למדי. לקח לנו שלושה ימים שלמים לארוז, לאחסן, למיין ולהכין את הציוד שניקח לדירה הזמנית שבה נשהה בזמן השיפוצים. אבל העייפות והתסכול התחלפו בן רגע בתחושה נעימה כבר כשהגעתי עם המזוודה הראשונה לפתח הדירה החדשה בקטמון הישנה. דירה בבית ערבי יפה ועל דלתה התנוסס שלט: “משפחת קליינמן”. חיוך נמרח על שפתי כשסובבתי את המפתח בדלת. כמה הייתי נותן בשביל הקליינמן הזה, בחיי. הדירה היתה בדיוק כמו בתמונות באינטרנט, שני חדרי שינה שסודרו בהתאם להנחיות שנתתי לבעלים. מטבח מאובזר עם פינת אוכל מרשימה, מקלחת עם מרפסת שירות ובה מכונת כביסה ומייבש. סלון עם טלוויזיה בכבלים ומכשיר די.וי.די עם כמה דיסקים ולידו ארון ספרים שהכיל, להפתעתי, כמה עשרות ספרים שהבעלים החליטו להשאיר לרווחת השוכרים לטווח קצר.

הילדים התלהבו מאוד מהדירה. אחר כך רבו מי מקבל את המיטה שהחליטו שהיא יותר נוחה. צעקתי עליהם שאנחנו כאן בשכונה טובה ושהם לא יכולים לריב כאילו הם היו שני... הם הבינו לבד. בסוף אני קבעתי מי ישן איפה, כשאני מסיים את ההכרזה במילים “בלי אבל”.

“לא מצאתי חניה בכובשי קטמון”, אמרה אשתי כשנכנסה אחרינו לדירה. “וגם לא ברחוב הל”ה, בסוף החניתי בגדוד העברי”, היא אמרה והעבירה אלי את התינוק. “אני חייבת מקלחת. אני כולי מזיעה. שמור עליו רגע”.

"רוצה סיבוב בשכונה החדשה?” שאלתי את התינוק בעברית, השפה היחידה שהוא מוכן לשמוע, וקשרתי אותו בעגלה. איזה בתים יפים יש בקטמון, או בגונן, כפי שזועקים שלטי העירייה שמתעקשים לעברת את שמות השכונות בירושלים. שונה מאוד מהשכונה הפריפריאלית שלנו - לא חלילה שאני לא אוהב את השכונה שלנו, להפך. אבל בכל זאת, חשבתי לעצמי כשדחפתי את התינוק עם העגלה, יש כאן כמה בתי קפה בסביבה, חמש דקות של הליכה נעימה וכבר מגיעים לרחוב עמק רפאים. נכון, יש כאן המון דתיים, בעיקר עם כיפות סרוגות, ושומעים הרבה מאוד אנגלית כשמטיילים ברחוב. אבל עדיין, אם כבר ירושלים, למה לא כל החוויה.

התקשיתי להירדם בלילה הראשון בדירה. ככה זה תמיד כשאני מגיע למקום חדש, מתהפך מצד לצד ומביט בחלונות בדאגה. הצטערתי לרגע שלא הבאתי ספר מהבית, ונזכרתי בארון הספרים של הבעלים. בחנתי את הכותרים וראיתי ספרים ענקיים שכולם עוסקים בארץ ישראל. ספרים נוסח “חיי יום יום בארץ ישראל”, “מטה בנימין” עם כל מיני ילדים דתיים־לאומיים מחייכים כשהוריהם מקימים עוד בית על עוד גבעה, ספרים עם תמונות על ירושלים, ועל תל אביב - “לידתה של עיר”. ובנוסף היו שם כל כתבי משה שמיר. לקחתי לידי את “חיי עם ישמעאל”, ונכנסתי למיטה. נקרע לי הלב על השמיר הזה ובני משפחתו. כבר מהעמודים הראשונים הבנתי שאין ברירה, שנגזר עלינו לחיות על חרבנו.

הספר מתחיל עם הפוגרומים באוקראינה, ממשיך למאורעות תרפ”ט ומשם לגטו ורשה, למלחמת השחרור ולעוד מלחמה ולעוד אחת. אוי אלוהים, חשבתי, והדמעות זלגו מעצמן כשקראתי: “אם יש למישהו פטנט להבטיח שבעוד עשר שנים לא יצטרכו בנינו להילחם כדי להגן על בית או להבטיח דרך - אהיה עפר לרגליו”. כמה מרגש, כמה אנושי, בעיקר הפסקה הבאה שדיברה על שאיפתו של המחבר לשלום, השלום שהוא משתוקק אליו באופן פרטי. נשארתי עם שמיר וחייו עם ישמעאל כל הלילה ובבוקר, כשקראתי את המשפטים האחרונים בספר, הייתי מוכן לירות בערבי הראשון שנתקל בדרכי, “אנחנו יודעים שלעד נחיה כאן - וישמעאל עמנו וסביבנו. באנו לכאן כדי לחיות שוב כעם בין עמי שם, כמדינה בין מדינות המזרח. לבנו פתוח לאחווה וידנו מושטת לשלום. הם עדיין לא השלימו עם כך. לבם סגור בשנאה וידם מושטת לטבח”.

“סבאח אל־חיר”, שמעתי בערבית וקפצתי מהמיטה מבוהל, לוקח לי זמן להתעשת מההבנה שהתחתנתי עם הישמעאלית הזאת ששוכבת לידי. “סבאח אל־נור”, עניתי לה וקמתי להחזיר את הספר למדף. את הספר “צה”ל - סיירות ומיעוטים” לקחתי עמי לשירותים. וכבר שם הספקתי לקרוא חצי פרק על סיירת שקד ויכולותיהם החייתיות של הגששים שידעו יותר מכל מלומדי הצבא בעזרת חושיהם הפראיים איפה כדאי להציב מארב נגד המסתננים. ספר מרתק שלא יכולתי להניח מידַי, עד כדי כך שלקחתי אותו למשרדי ההפקה במטרה לקרוא מתוכו על גדולי הערבים בצבא בהפסקות העישון ובזמן ארוחת הצהריים.

“אבא”, אמרה הילדה כשחיכיתי לה בחניית בית הספר וקראתי על גיבורי סיירת אגוז, “תשמע קטע קורע”, היא המשיכה וסגרה אחריה את דלת המכונית.

“נו”, אמרתי והתחלתי לנסוע, מנסה להשלים עם השפה שהיא אימצה, כשבלבי הנחמץ תהיתי מה עמוס ירקוני היה אומר על הדור הזה שצומח לנו כאן.

“נכון אני לומדת ערבית עם הקבוצה של הבגרות בתיכון?” לא ידעתי אם זו שאלה ובכל זאת בחרתי לענות, “נכון”.

“אז היום, במקום המורה”, היא לקחה פסק זמן וצחקה, “הביאו לנו קצינה מחיל מודיעין להעביר את השיעור”.

“נו”, אמרתי וכבר התחלתי להתעניין.

“אז עניתי על הכל, וגם פיענחתי בקלות איזה צופן מצרי כאילו סודי שקורא לטייסים להתגייס. אז בסוף, אתה קולט?”

“קולט”, כמעט צעקתי עליה, “תמשיכי”.

“אז בסוף”, היא המשיכה כשהיא מצחקקת, “החיילת באה אלי ואומרת לי, ‘את עוד תהיי חיילת ראויה’”. הילדה צחקה.

“באמת?” קראתי בהתרגשות, “ומה אמרת לה?”

“כלום”, הילדה צחקה, “והיא עוד אמרה שהיא רוצה להעביר לי טפסים של מודיעין, אתה קולט אבא?”

עצרתי את הרכב בתחנת אוטובוס וחיבקתי את הילדה כל כך חזק, “אני כל כך גאה בך, אני פשוט כל כך גאה”.

“אבא?” היא אמרה, “מה הסרט שלך?”



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו