שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
סייד קשוע
מוסף הארץ
סייד קשוע
מוסף הארץ

זהו, נגיעות אחרונות על התסריטים, עוד קצת הגהות, תיקון תרגומים ומחר עבודת כתיבה של שנה שלמה יוצאת לצילומים של 30 ימים עמוסים ולחוצים. כמו תמיד כשאני מסיים פרויקט כתיבה, הדמעות מתחילות לזלוג מעצמן. אני מסיים לכתוב, יודע שסיימתי את עיקר תפקידי ופשוט מתחיל לבכות לכמה שבועות טובים. זה התחיל כבר אתמול. שמעתי חדשות מהדרום באוטו וללא קשר להרוגים ולפצועים פשוט בכיתי בגלים בלתי נשלטים.

“אני מציע לך לא לקבל החלטות עכשיו”, אמר לי המפיק כשנכנסתי אליו לחדר והודעתי שאני רוצה להפסיק את עבודתי בחברה. “תאמין לי שאני יודע כמה זה קשה”, הוא אמר בנימה של השתתפות בצער, “אבל אתה עייף עכשיו, לך לישון כמה שבועות ואז תחליט”.

כמה שאני משתוקק לשינה רצופה ונטולת חרדות, למען האמת הייתי מסתפק גם במיטה רכה ונעימה ומוותר על עניין החרדות. כבר שבועיים שאני ישן על מזרן בדירה הזמנית, וקבלן השיפוצים הודיע שיצטרך עוד שבוע על מנת לסיים את המלאכה על הצד הטוב ביותר.

איור: עמוס בידרמן

“לישון”, אמרתי לאשתי בטלפון, “זה הפרויקט הבא שלי”.

“אולי סוף סוף נלך לקנות היום את המיטה החדשה”, היא אמרה.

“ברור”, אמרתי לה וגמרתי בלבי שאני קונה את המיטה הכי נוחה שאני יכול למצוא, והפעם לא אסתכל בכלל על המחיר.

אספתי את אשתי מהעבודה ויצאנו לאזור התעשייה בתלפיות לקנות את מיטת החלומות. “אנחנו רוצים את המיטה הכי נוחה שיש לכם בחנות”, הצהרתי בפני המוכרת שניגשה אלינו עם חיוך.

“ודאי”, היא אמרה והובילה אותנו לפינת המיטות הזוגיות, “מעוניינים במיטה מתכווננת?” “רק מתכווננת”, הכרזתי בחגיגיות והמוכרת האדיבה חייכה שוב וליוותה אותנו לאזור המתכווננות.

“אחחחח”, נאנחתי כשהשתרעתי על המזרן ועצמתי את עיני, הייתי נרדם מרוב עייפות מצטברת לולא אשתי הפריעה את מנוחתי כשהיא מכווננת את המיטה מהצד השני.

“יש לכם כזו בדיוק רק עם מזרן יותר רחב?” שאלתי את המוכרת.

“כמובן”, היא אמרה, “יש גם שני מטרים”.

“שני מטרים”, אמרתי למוכרת, “כמה עולה כזו בגודל של שני מטרים?”

“כמה?” השתחררה מגרוני זעקה כשהיא אמרה את מחיר המזרן.

“אני אשאל את מנהל החנות, אולי הוא יעשה לכם מחיר”, היא אמרה.

“זה טירוף”, אמרתי לאשתי כשהמוכרת הלכה לקרוא למנהל, “על מה? בשביל ספוג, כמה קפיצים ושלט של מכונית מירוץ?”

“אתה אמרת שלא אכפת לך מחיר”, היא אמרה. “למה אתה מצהיר כאלה הצהרות?”

“בסדר, מחיר”, עניתי לה, “למה? חשבתי שאלה המחירים? שמתי לי בראש שאני מוכן לבזבז 5,000 וחשבתי שב–4,000 אני קונה את המזרן הכי טוב בשוק”.

“כנראה שזה המחיר של המזרנים”, היא אמרה.

“איך זה נהיה כך?” אמרתי בפליאה, “אני זוכר שקנינו את המזרן שלנו, שהוא עדיין מצוין, ב–3,000, לא?”

“נכון”, היא אמרה, “3,200 בעשרה תשלומים, אבל זה היה כשהתחתנו לפני 14 שנה”.

“שלום”, אמר מנהל החנות שהגיע עם חיוך רחב להפליא. הוא הציג את עצמו והושיט את היד. ואני בתורי הצגתי את עצמי כשלחצתי את ידו.

“נעים מאוד סעיד”, הוא אמר ולא תיקנתי אותו, גם אשתי לא. הוא היה די נחמד, המנהל, למרות המחירים שהוא ביקש על המזרנים. “נעים מאוד”, הוא אמר בעודו מחייך והסגיר בעיית דיבור קלה. הוא דיבר לאט־לאט, מדגיש כל אות ומהנהן בראשו אחרי כל מילה.

“א...ת...ם יוד...עים על המז...רן ה...זה?” הוא שאל על מותג מזרנים שכל ילד בישראל מכיר.

“כ...ן”, עניתי באותה מטבע מתוך נימוס, שחלילה לא יחשוב שדיבורי המהיר בא להקניט, “שמע...נו על המ...זרן הזה”.

“אז את...ם יודע...ים ל...איזו חנות, נכ...נס...תם?” הוא חייך והינהן.

“כן”, עניתי והינהנתי אחריו באטיות כשאני מחייך. אהבתי אותו, את המנהל הזה, אהבתי גם את הרשת על שאינה מהססת למנות מנהל עם קשיי דיבור. בלבי כבר חשבתי לקנות את המזרן אף שתיכננתי להוציא רבע מהסכום, רק בשביל לתמוך בעסק שבעליו הם קודם כל בני אדם.

“כי... יש... כ...אלה”, הוא קטע את השיחה בשביל לענות לנייד שצילצל בכיס מכנסיו. “הלו”, הוא ענה במהירות משאיר אותי ואת אשתי המומים, “משה, אני חוזר אליך עוד רבע שעה. יאללה ביי”. הוא ניתק.

“אז אי...פה היי...נו?” הוא המשיך לאט עם הנהונים. הבטתי על אשתי שהביטה בי בחזרה, “אה, כן, המ...זרן ה...זה...”

“תקשיב”, אמרתי לו במהירות שיא של דיבור, “אנחנו יודעים מה זה המזרן המחורבן הזה, אתה מבין?”

“כן”, הוא ענה בבהלה, “אבל למה אתה כועס?”

“כי אנחנו אולי ערבים”, עניתי לו בעצבים, “אבל לא מטומטמים”.

“חס וחלילה”, התנצל המנהל כשהוא מניח את ידו על חזהו, “אני בשום אופן לא באתי מהמקום הזה, ממש לא, אני מצטער אם זה הצטייר כך בעיניך”.

“לא הצטייר ולא כלום”, אמרתי לו עם מבט של רצח בעיניים, כשאשתי כבר לקחה את התיק וקבעה שלא קונים מאחד כמוהו.

“בחיים לא”, אמרתי לה כשהתחלנו לעשות את דרכנו החוצה מהחנות, “גזען מניאק”.

“חכו”, הוא רדף אחרינו, “אני מבקש סליחה”.

“כלום”, עניתי לו בנחישות, “לא עושים עסקים עם אחד כמוך”.

“אני אעשה לכם הנחה רצינית”, הוא כמעט התחנן.

“שום דבר”, קבעה אשתי, “לא עניין של הנחה, עניין של עיקרון”.

“אני מוריד לכם 25%, מה אתם אומרים?”

“אמרתי לך שלא”, קבעה אשתי בנחישות של עובדת סוציאלית, עיקרון זה עיקרון.

“אני נותן לכם בחצי מחיר”, התעקש המנהל שבאמת באמת הצטער על דיבורו האטי.

“עקרונות זה עקרונות”, המשיכה אשתי בדרכה החוצה מהחנות כאשר אני נעצרתי במקום.”חצי מחיר? אתה רציני?”

“נשבע”, הוא אמר, “מעולם לא עשיתי את זה לאיש, אבל באמת שלא התכוונתי לפגוע, להפך”.

“סייד”, צעקה עלי אשתי, “מה עם הערכים?”

“עזבי ערכים”, אמרתי לה כשלחצתי את ידו של המוכר החמוד, “הבן אדם אומר לך ח...צי מח...יר. את מבינה?”

אחר כך, הדמעות שוב ירדו ללא קשר, והמוכר אמר עם דמעות בעיניים שהוא ייתן לנו גם כריות באותו מחיר.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ