ייסוריו של בעל הבית

לישון שוב במיטה המוכרת, להיות שוב בשכונה הנעימה. זה כל כך מייסר

סייד קשוע
סייד קשוע
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
סייד קשוע
סייד קשוע

"אמנם לא הכל יהיה מוכן”, אמר הקבלן, “אבל אתם בהחלט יכולים לחזור הביתה”. הביתה, חשבתי לעצמי בלילה שקדם ליום החזרה. מה זה הביתה בדיוק? האם יש למושג הזה משמעות כלשהי עבורי מלבד זו הפיזית? ואם לא, כיצד קרה שאני כבר מתגעגע הביתה? שלושה שבועות עברו מאז תחילת השיפוץ וההתרגשות לקראת החזרה הביתה היתה כה גדולה, עד שבלילה האחרון בדירה הזמנית לא הצלחתי לעצום עיניים לשנייה.

“צאי את לעבודה שלך”, אמרתי לאשתי באותו בוקר של יום החזרה המיוחל, “ואני אקח את הילדים לבתי הספר. בסוף היום אנחנו כבר נהיה בבית שלנו, הבית המתוק שלנו. אני אחראי על ההעברה, בסדר?”

שני פועלים ערבים, מחברת ניקיון שמתמחה בניקיון בבתים שעברו שיפוצים, עבדו בחדרים. ולי לא היה נעים שערבים מנקים אצלי, אז רק הינהנתי בראשי ואמרתי לקבלן שמפקח על המלאכה שהכל ארוז ונמצא כבר במכונית, וברגע שהוא יגיד אני אתחיל לפרוק את המזוודות ואת התיקים.

מלבד עובדי הניקיון, גם מתקין המעקה היה אמור להגיע, “שעתיים עבודה”, אמר הקבלן, “הוא לא יפריע למנקים, והמנקים לא יפריעו לו”.
הנפח הגיע בדיוק בזמן. עם עגיל באוזן וחריץ מהונדס בישבן. “סייד”, הציג אותי בפניו הקבלן. והמתקין הינהן וחייך, “יופי סעיד, ייתכן שיהיו גצים, אני רוצה שתעבור עם מברשת ותתקן אחרי”.

“לא”, אמר הקבלן במבוכה, “הוא בעל הדירה”.

“אה”, אמר המתקין והתחיל במלאכה.

“אתה יודע”, אמרה לי אשתי באותו לילה חסר שינה שלפני החזרה, “הבית באמת מקסים

עכשיו. הוא נראה יוקרתי ונוח, אבל עדיין”, היא עצרה.
“עדיין מה?” שאלתי.

“אני לא יודעת”, היא אמרה כמנהגה כשהיא יודעת, “אני פשוט שוב חושבת על הילדים, על מה זה עושה להם, איך הם מרגישים, כמה זה יפגע בהתנהגותם ובתפקודם”.

“עוד פעם את והעניין של השכונה היהודית?”

“אני לא אומרת”, היא אמרה, “דירה מקסימה, שכנים חביבים ביותר, אבל אתה יודע”.

“לא”, עניתי בעצבים של מי שתיכנן להוציא 20 אלף שקל על הוספת חדר עם קיר גבס ומצא את עצמו משלם, נכון לאותו רגע, יותר מ–180 אלף שקל. “אני לגמרי, לגמרי לא יודע”.

“אני רק שואלת את עצמי”, היא לקחה פאוזה דרמטית על מנת שאני אפנים, “אם זה המקום הטבעי שלנו, ובעיקר של הילדים”.

“טבעי”, קבעתי, “מאה אחוז טבעי”.

“סלח לי”, אמר מתקין המעקות וחייך, “פשוט לא תיארתי לעצמי שאתה גר פה כן, סעיד?”

“ודאי” אמרתי, “ודאי, לא קרה כלום”. ובאמת התכוונתי לכל מילה, כי זה כלל לא פגע בי שהוא חשב שאני פועל ערבי. לפחות זה לא פגע בי כמו עצם העובדה ששני הפועלים הערבים הסתובבו לי בדירה ואני השתדלתי מאוד להימנע ממגע עמם עד שאחד מהם פנה אלי בעברית. “זה זרוק”, אמר הפועל שהערכתי שהוא בגילו של אבי, “הנעליים היו בפח, אני יכול לקחת לילדים?”

נחנקתי לרגע, ולא ידעתי אם לחייך, להשיב בעברית ולשחק אותה בעל בית יהודי נדיב שמרחם על מסכנים או שמא לענות בערבית ולהצטייר כערבי מניאק שגר בין יהודים, וזורק נעלי נייקי כמעט חדשות שנקנו מארצות הברית במידה שלא התאימה לרגלי הילדים?

מצאתי את עצמי אומר “תפדל” והמשכתי בערבית, “כמובן, אתה יכול לקחת אותם. ויש עוד המון שתיכננו ממילא לתרום אם בא לך להסתכל”.

“הערבית שלך מצוינת”, התרשם הפועל שהמשיך לדבר איתי בעברית.

“אני ערבי”, הכרזתי והפועל הזדקף בהפתעה ושאל: “וזה הבית שלך?”

“כן”, עניתי לו, “קנינו לפני כמה שנים. כן, זה הבית שלי”. שוב המילה הזאת, ה”בית” הזה, ואיזו משמעות יש לה עבורי.

“וואללה”, אמר הפועל המופתע, “לא תיארתי לעצמי. אבל שוקרן, תודה”.

“על מה?” לא הבנתי על מה הוא מודה לי ולרגע חשבתי שהוא מנסה להקניט אותי.

“הנעליים”, הוא אמר והרים אותן באוויר ביד אחת להראות לי.

“בבקשה”, פנַי בערו מרוב בושה.

“אבל מה אני יכול לעשות?” שאלתי את אשתי מאוחר באותו לילה כשהילדים נרדמו בבית שלנו, והמקלחת החמה הארוכה לא הועילה הרבה לכאבי הגב שהלכו וגברו עם כל מזוודה שסחבתי ועם כל קרטון שהעברתי בין החדרים. “מה אני יכול לעשות”, אמרתי ונשענתי לאט במיטה שלא ראיתי תקופה ארוכה, “ומהו בדיוק המקום הטבעי שלנו? מה?”

“אני לא אומרת שזה קל”, היא הפעילה שוב את משפטי העובדת סוציאלית שלה, “זה יכול להיות מאוד קשה”.

“אז אני חייב לגור בכפר בשביל להרגיש במקום טבעי?” תהיתי, “אסור לי לחיות חיי עיר?”

“זה לא מה שאמרתי”, היא אמרה בסבלנות שהלכה ואבדה לי.

“אז מה את אומרת?” התעקשתי, “אני באמת רוצה להבין? מה האפשרויות שעומדות לפני בשביל להיות טבעי? מה? לקנות בית בלי טאבו, בלי רישומים בלי שום בטיח בעיר המזרחית? לקנות בית בשטח שנכבש ב–67’? לוותר על הערכים שלי בשביל דירה מחורבנת בשכונה ערבית בירושלים? מה? מה טבעי? לחזור לכפר? לחזור לטירה? למשפחה? לריבים בין אחים על כל מטר אדמה? מה טבעי? מה אני יכול לעשות בשביל לשמור על הילדים, תגידי לי בבקשה מה נכון ומה שגוי ואני אעשה!”

“אני אומרת שתלך לישון עכשיו”, היא מרחה קרם ידיים ופיהקה, “אתה נראה לי עייף מדי”.

“כן. לילה טוב”, אמרתי, יודע היטב לא לצפות לשינה ערבה עם יקיצה טבעית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ