בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זיכרונות חורף

עד שהשיפוץ במקלחת יושלם, נותר להתחמם לאורה של נוסטלגיה

66תגובות

סוף כל סוף החיים שהופרו בגלל השיפוצים נכנסו לשגרה. הבוקר התעוררתי והכנתי לי ולקבלן קפה, וכמנהגנו מדי בוקר ירדנו יחדיו לחדר העבודה.

“אז מה קורה?” שאל אותי הקבלן והושיט לעברי את קופסת הסיגריות שלו.

“תודה”, לקחתי את המרלבורו האדומה שקרצה לי מתוך הקופסה. “אל תשאל”, אמרתי בייאוש, מחווה בידי תנועת ייאוש.

“אני יודע, היא כבר סיפרה לי על הריב אתמול בערב. אתה חייב לשנות גישה”, אמר לי הקבלן ובקולו נימה של נזיפה, “אתה לא יכול להתעצבן מכל דבר קטן”.

“אני כבר לא יודע מה לעשות”, אמרתי לו ולגמתי מהקפה.

“עזוב”, הוא ענה בביטול, “אני כבר מכיר אתכם מספיק זמן בשביל להגיד לך שיש לך אשה נפלאה. הבעיה שאתה לחוץ ולא מבין את המניע שלה”, אמר הקבלן. “סיפור כמו אתמול היה יכול להסתיים בחיבוק. אני לא מבין אותך לפעמים, תאמין לי”.

“אתה כל כך צודק”, אמרתי לו והנהנתי בראשי, “מה הייתי עושה בלעדיך”.

“טוב”, אמר הקבלן, “היום תורך להסיע את הילדים, נכון?”

“נכון”, עניתי והבטתי בשעון היד.

“אז רוץ אתה להתארגן, שלא תאחר”, הוא אמר, “שיעור ראשון בחשבון היום לילד. קדימה”.

“בסדר, בסדר”, עניתי לו וחיסלתי את שארית הקפה במכה אחת, “תעשה טובה, דבר איתה”.

“אל תדאג”, הוא אמר, “תשאיר את זה לי, ואני מצטער שהתקינו את האינטרפוץ הפוך. בעזרת השם, עד סוף השבוע עוד תהיה לכם מקלחת”.

“זה בסדר”, הרגעתי אותו, “בטח המים כבר מוכנים על הגז”.

המים אכן היו חמימים, ולמרות קור הבוקר הירושלמי שסימר את שערי בעת ששאבתי מים מהסיר ויצקתי על ראשי, חיוך ענוג של זיכרון ילדות הצליח לשמור על חום גופי. חזרתי לערבי החורף הקרירים בטירה של סוף שנות השבעים, והנה אני ואחי עומדים עירומים במקלחת מול אמא, שממהרת לדלות מים בעזרת כלי נחושת מהסיר שחיממה שעה ארוכה על להבת הגז ומזליפה על גופינו הרועדים מקור, איש איש בתורו פן נתקרר ונחלה, כשהיא מנחמת אותנו תוך שהיא שוטפת את ראשינו ואת גופינו, שעוד מעט זה ייגמר, שעוד רגע נהיה עטופים במגבות ונשב ליד תנור הסלילים החשמלי. יכולתי תמיד לשמוע את מלמולי תפילותיה שהחשמל בכפר יחזיק מעמד ושהתנור אכן יפעל ויחמם את ילדיה הקטנים לאחר המקלחת.

אחר כך הגיע לטירה משהו בשם “אטמור”, ואמא הפסיקה לחמם מים בתוך סיר. ואני מאוד פחדתי מהאטמור הזה, כי הדודות שלי סיפרו שרק אמא חסרת אחריות מכניסה אטמור הביתה, כי זה מכשיר מסוכן ביותר. “חשמל ומים?” הן תהו, “איך זה יכול לעבוד ביחד?” והביאו לראיה המון סיפורים על אנשים שהתחשמלו למוות בגלל האטמור הארור.
כמה מענגים יכולים להיות זיכרונות הילדות, וכמה כואבים. כל השבוע האחרון היה בסימן של נוסטלגיה. בערב שאליו הוזמנתי השבוע במתנ”ס של טירה, הופתעתי לגלות שהמארגנים הפיקו מעין ערב “חיים שכאלה” לכבודי.

היה שם מורה מהיסודי שדיבר עלי, ועוד חבר ילדות, והחלק המרגש ביותר היה כשדודתי הגדולה, שהגיעה לאותו ערב עם מקל ההליכה שלה, סיפרה לקהל איך פעם כשהייתי קטן כולם חשבו שנשך אותי נחש לאחר שהכנסתי את ידי לתוך החור בעץ האקליפטוס הענק שעמד בחצר הבית. “היד שלו דיממה”, סיפרה, “ואני מיהרתי לעצור את הרכב הראשון שעבר בשכונה. לא היו אז מכוניות כמו שיש היום, בקושי היה חשמל, שלא לדבר על טלפון. טסתי איתו למיון. אמרתי בלבי הלך הילד, והוא דווקא היה ילד טוב בלימודים. הייתי בטוחה שזה נחש גדול שנשך אותו, והוא לא הפסיק לצרוח מכאב. אחר כך אחת השכנות שפכה נפט בתוך העץ וזרקה גפרור להבריח את הנחשים והנה הם נסים על נפשם, להקה שלמה של עכברים. נרגענו, מזל שאלה היו עכברים שנשכו אותו ולא נחש ארסי. תודה לאל, היום הוא נעשה סופר חשוב, לפחות כך אומרים היהודים”.

וגם היהודים הצליחו להחזיר אותי השבוע שנים רבות אחורה בזמן. בתום הרצאה בספרייה במזכרת בתיה, שאורגנה בשיתוף עם קבוצה נעימה של ארגון בשם רוטרי, ארגון של מתנדבים שמצלצלים בפעמון לפני הפגישות, ומקריאים איזושהי תפילה, העניקו לי המארגנים לאות הערכה תעודת הוקרה רשמית שנושאת את שם הארגון לצד חותמת של הקק”ל ובה הופיע בין היתר: “תעודה זו מאשרת נטיעת 1 עצים על שם סייד קשוע... נטיעת העצים נתבצעה ביער פאול האריס בהרי הגליל, ונרשמה בספר היער המוחזק בידי מועדון רוטרי”.

“תודה”, אמרתי למארגני הערב בספרייה של מזכרת בתיה והתחלתי לבכות כשנזכרתי בילדה חמודה שפגשתי לפני שנים רבות. שנינו נולדנו באותה שנה באותו בית יולדות בכפר סבא. ואני זוכר שהיא סיפרה שאחד הדברים היפים שהיו אז, זה שעל שמו של כל ילוד ניטע עץ ביער, ושהיא יודעת בדיוק איפה נמצא העץ שנושא את שמה. ואני, ששמעתי על כך בפעם הראשונה מפיה של הילדה היהודייה היפה, ידעתי ששום עץ אינו נושא את שמי. והנה, אחרי יותר מעשרים שנה יש לי עץ ביערות הקק”ל.

“אתה בוכה?” שאלה אשתי כשיצאתי מהמקלחת.

“לא”, עניתי לה וניגבתי את הדמעות.

“תראה אותך”, היא בעצמה כמעט בכתה, “אתה בוער מחום”. היא לקחה עוד מגבת וכיסתה אותי, “מה עובר עליך? תגיד לי, מה אני אעשה איתך?”

“אני בסדר”, עניתי לה, “ואני מצטער כל כך על איך שהתנהגתי אתמול”.

“שתוק כבר”, היא אמרה, “חמור קטן”.

“שיעור ראשון חשבון”, אמרתי לאשתי, “אסור לאחר”.

“אני אקח את הילדים לבית ספר”, אמר הקבלן שעזר לאשתי להכניס אותי למיטה, “ואני מבטיח שעד סוף השבוע תהיה לכם הסקה”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו