בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלרגיה למזרון? אלרגיה למוות

נפתלי בנט ברדיו, ילדים מתים בכל העולם, זה יותר מדי. אבל אין לי לאן לברוח

173תגובות

בדרך לקופת חולים הקשבתי לגלי צה”ל. נפתלי בנט הדגיש כל מילה כשדיבר עם יעל דן באולפן. “בחייך”, הוא הרבה להגיד בראיון שבו רצה הכוכב החדש של הפוליטיקה הישראלית לדבר על ערכים, נחישות וכוח עמידה. “בחייך, 50% מהמתגייסים לצה”ל לא ביקרו מעולם בכותל”. ושוב תוקפת אותי אותה צריבה בעיניים, תחושת מחנק ועקצוצים בעור. “אני רוצה שכל ילד בישראל”, הוא מדגיש את המילים בנחישות וכוח עמידה, “שכל ילד יידע מי היה יהודה המכבי, מי היה דוד המלך, מי הוא מאיר הר ציון, ומי זה טבנקין... הרי אין בעולם מורשת יותר יפה מהמורשת היהודית ודווקא אנחנו לא יודעים את הדברים האלה, בחייך”.

הבעיות הגופניות התחילו לילה לפני כן, נשארתי בבית וחיכיתי למובילים שהבטיחו להגיע עם המיטה המתכווננת, לה חיכיתי כבר כמה שבועות טובים, בין ארבע לשבע. בחמש כבר קפצתי מלא התרגשות כאשר שמעתי את הצלצול בפעמון. אלא שבמקום המתקינים עמד בפתח בנם החמוד של השכנים ממול ושאל אם הוא יכול לקבל קצת עזרה עם שיעורי הערבית.

“ודאי”, אמרתי לו, שמח על העיסוק שיסיח את דעתי מההמתנה חסרת הסבלנות לאותה מיטה עם שלט שתשדרג את חיי ותהפוך את הקריאה לפני השינה לרגע של אושר עילאי.

המשימה של תלמיד התיכון היתה להשלים משפטים בערבית על ידי הטיית הפעלים הנתונים לפי הבניינים הנכונים ולאחר מכן תרגום המשפטים לעברית.

עם הפעלים הוא הסתדר נפלא ורשם את כולם בצורה נכונה ואוטומטית, כאשר לרוב אינו מבין את משמעותם. הבעיה היתה התרגום לעברית. הספקנו לתרגם את: “שני המחבלים חדרו מכיוון רצועת עזה, במטרה לפגוע בישראלים”, ו”חמאס המשיך בשיגור הרקטות לעבר אזרחי ישראל למרות אזהרות מצבא ההגנה לישראל”, כששוב נשמע צלצול שהקפיץ אותי לדלת.

שני מובילים ערבים נכנסו לדירה כשהם סוחבים חלקים מהמיטה. הראיתי להם את הדרך לחדר השינה בלי שהצלחתי למחוק את החיוך שנמרח על פניי. שני הערבים התחילו במלאכת ההרכבה ואני חזרתי לשיעורי הבית של השכן. “צה”ל הזהיר את חסן נסראללה”, התחלתי לתרגם ומיד עצרתי מחשש שהמתקינים הערבים ישמעו את דברי ההסתה שנלמדים בתיכונים בישראל, יתעצבנו ויחברו את הכבלים של מנגנון ההפעלה כך שאתחשמל למוות ברגע שאכנס למיטה.

“מה אתה אומר?” שאלתי את השכן, שסיפר שהוא בחר ללמוד ערבית לבגרות כי רצה להכיר את התרבות הערבית ולהבין את שפת השכנים. “יש כאן רעש, אולי נמשיך את השיעורים בחדר העבודה שלי?”

המתקינים סיימו את מלאכתם במקצועיות ובזריזות, הודיתי להם ואף נתתי תשר. מבן השכנים נפרדתי באיחולי הצלחה והמלצה לנטוש את לימודי הערבית לטובת הצרפתית. “יש לי תחושה ששם יש פחות מתאבדים”, אמרתי לו כשסגרתי את הדלת ורצתי מיד למיטה החדשה כשאני אוחז בשלט, מעלה ומוריד, מנסה למצוא את התנוחה הנכונה על מנת לקרוא את “לקנות את לנין” של מירוסלב פנקוב.

“בחייך”, המשיך בנט ברדיו כשחניתי ליד קופת החולים, “אנחנו בסביבה קשה, כל העולם הערבי והמוסלמי מסתכל עלינו... המערכה מול אויבינו היא קודם כל מערכה ברוח”.

“אז מה שלומנו?” שאלה רופאת המשפחה.

“אני לא יודע”, אמרתי לה, “עכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב, אבל כל הלילה גירד לי כל הגוף והאף שלי נזל, והעיניים פשוט...”

“שרפו”, היא קטעה אותי, “זה נשמע כמו אלרגיה. משהו חדש בבית”.

“מיטה”, אמרתי בגאווה, “מתכווננת, עם שלט”, רציתי להמשיך אבל היא עצרה אותי.

“לטקס במקרה?”

“כן”, עניתי לה, “יש שם”.

“אז נראה שאתה אלרגי למזרן”, היא קבעה בנחרצות.

“אבל אני חיכיתי למזרן הזה...”

“אני בטוחה”, היא חייכה, “אבל אין ברירה, אני יכולה גם לשלוח אותך לבדיקות אם אתה רוצה, אבל ממה שתיארת זה נשמע כמו המקרה הקלאסי של אלרגיה ללטקס”.

בערב הבן של השכנים דפק בדלת ואמר שהוא מנסה לעבור לשיעור צרפתית. הוא בדק, והחומר שם פחות מפחיד. “משהו שאולי יעזור לי אם יום אחד אטייל בפאריס, לא?”

“צודק”, עניתי לו וחזרתי לשבת מול החדשות.
בחירות, כולם צועקים “אני יותר ימני”, ילדים נרצחים בסוריה, ילדים נהרגים בבית ספר בארצות הברית. שוב האף מתחיל לנזול, העיניים שורפות והגרון ניחר.

“את יודעת?” אמרתי לאשתי.

“מה?” היא שאלה וכיבתה את הטלוויזיה בייאוש.

“אולי הבעיה היא שיש הבדלים בצער של האנשים, באבל של עמים”.

“מה?” היא תהתה, “על מה אתה מדבר בכלל?”

“כלום, כלום”, עניתי לה ובתוכי חשבתי שלמרות הכאב העז בכל המקרים, יש טקסיות והבעות שונות של אב שכול סורי שמחזיק את גופת בנו לעומת האמריקאי שסופד לילדו. משהו אחר, שונה. זה לא הבגדים, וזה לא הארון הפתוח או הסגור, וזה לא משנה אם זה רב, כומר או שייח, וזה לא חשוב אם קוברים את הילד באדמה או במערה, או בקבר אחים. אני מדבר על משהו אחר, תנועות הידיים, כיווץ העיניים, מסלול זליגת הדמעות על הלחיים. זה מה שמגדיר עמים? האופן שבו אנו מתאבלים על הקטנים?

אשתי נכנסה לחדר האמבטיה ואני למיטה, מכוון לתנוחת הקריאה. אני אסיח את דעתי בסיפוריו של הסופר האמריקאי ממוצא בולגרי. הנה אחד הגיבורים חוזר עם אשתו לביקור מולדת בסופיה הבירה, ויוצא לבלות בבית קיט בכפר ופוגע במכוניתו בילד צועני שנסע על אופניו, והילד בסדר, ולא קרה לו דבר, אפילו שריטה לא. והילד הצועני רוכב לבית הוריו, חוטף מכות מאביו על שאיחר ועוצם את עיניו ולא מתעורר.

“מה אתה עושה?” שאלה אשתי שתפסה אותי עם עיניים שורפות ועור בוער.

“הרופאה אמרה שאתה אלרגי למזרן”, היא צעקה, “בחייך”.

“אוי ההורים, ההורים”, עניתי לה, “בסך הכל ילד קטן”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו