בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה דווקא הילד שלי רוצה לנגן במנדולינה?

אני אוהב את הילדים שלי, אבל הם הדבר היחיד העומד ביני לבין האושר

138תגובות

טוב, נגמר הזמן ואני חייב לכתוב משהו. יש לי חצי שעה לפני שאני לוקח את הבן שלי למורה למוזיקה. מנדולינה, זה מה שהוא בחר, מנדולינה. לא הייתי בטוח מה זה כשהוא בחר את הכלי, אז בדקתי באינטרנט וחשכו עיני. “תקשיב”, אמרתי לו, “אולי עוּד? זה מאוד דומה”.

“לא”, הוא טען, “עוּד זה עוּד ומנדולינה זה מנדולינה. שני דברים שונים”.

“אולי גיטרה?” ניסיתי להציל את כבודי ואת כבודו. אבל הוא התעקש על מנדולינה, הקאובוי הקטן.

איזה חמור אני שבכלל הסכמתי לרשום אותו לחוג מוזיקה. לא למדתי דבר מהניסיון המר עם אחותו הגדולה, היא עדיין לומדת מוזיקה ואני ממשיך להסיע אותה כל שבוע לשיעורים בקונסרבטוריון. אבל אותה אני מסיע מתוך פחד. היא כבר בת 12, עקפה אותי בגובה, בעוצמת הקול, בעצבים וביכולת ההפחדה. זה נורא הדבר הזה, אלוהים ישמור. במקום לפחד מביבי, מהבחירות ומהממשלה המטורפת, אני ואשתי יושבים בבית, רועדים מערבייה בת 12.

איזה מזל שיש אינטרנט, אני אומר לעצמי לפעמים. ניסיתי לעשות הכל כדי שהיא תתמכר לפייסבוק, לסדרות, לאייפדים ולאייפונים. כל דבר, העיקר שתשב בחדר שלה ותעזוב אותנו בשקט. לא, ואני לא מפקח על כלום, מצדי שהיא תגלוש איפה שבא לה ותתכתב בצ’אט עם סוטים מדי יום, העיקר שיהיה לי שקט, אפילו לתקופות קצרות ומקוטעות.

איור: עמוס בידרמן

אני לא מעז להגיד לה לא, כל היום מסיע מבית הספר לקניון, לפעילויות חברתיות, למסיבות בת מצווה. ועכשיו כמו אידיוט אני גם מתחיל להסיע את האח שלה.

זה כל כך קשה. ואם כבר סוף שנה ומסקנות, אז אל תביאו ילדים, ואם כבר החלטתם אז אחד, ואם כבר הסתבכתם אז תסתפקו בשניים. אבל תעשו לעצמכם טובה ואל, פשוט אל תעשו תינוק כשיש לכם ילד או ילדה מתבגרים בבית. המרדף אחר תינוק זוחל מצד אחד, וללכת מכות עם מניאק בחטיבה מצד שני, זה פשוט סיוט שלא ברא השטן.

ועל התינוק, בגלל שאנחנו ערבים, אני משגיח בארבע עיניים. לפעמים אני מגלה שאשתי שמה אותו באגנית של המקלחון והשאירה אותו לבד ואני רותח מזעם, ומתחיל לצרוח כמו שלמדתי מבתי הגדולה. “אתה כזה פרנואיד”, תטען מנגד אשתי, “זה בדיוק חמישה סנטימטרים של מים”. ואני אטען שהיא לא מציאותית, וכל מי שקורא עיתונים או שומע חדשות יודע שחמישה סנטימטרים של מים זה הרבה יותר ממה שצריך בשביל להטביע גם ערבי מבוגר. לעזאזל, אנחנו כל הזמן מתים בדרכים משונות, טובעים בדליים, נדרסים על ידי סוסים, נחנקים מאגוזים. “אנחנו בנויים לתאונות קטנות”, אני צועק לפעמים כשהיא מתעקשת שהילד אוהב מלפפונים.

“אתם לא מתייחסים אלי בכלל”, טוען האמצעי מדי פעם, ואנחנו מתעלמים ממנו לחלוטין. לפעמים זורקים לו משפטים כמו, “תיכנס לחדר שלך ואל תצא עד שנגיד לך”, שישמח קצת, שירגיש שהוא קיים.

אז כשהוא ביקש מנדולינה ריחמתי עליו, אמרתי לעצמי שאקח אותו, בכל זאת, הוא הבן שלנו. וכך הוספתי עוד שתי הסעות שבועיות ללו”ז. חי אלוהים, עשיתי חישוב, אילו הייתי נהג מונית הייתי מרוויח יותר רק מלהסיע את הילדים.

אז אני בבית עכשיו עם שני ילדים, הגדולה ברוך השם לומדת בחג המולד. האמצעי, שכחתי את שמו, בחופש, כי הוא לומד בדו־לשוני, ושם כמובן - מטעמי כבוד לדתות - שובתים בכל החגים, והקטן לא הלך למשפחתון בגלל דלקת גרון, חום שיעול והקאות.

ואני בכלל רציתי לקרוא ולכתוב. עכשיו כשאני חושב על זה, התחלתי לכתוב בעיתונים כי רציתי הפסקה קצרצרה מהלימודים, לקחת אוויר ולחזור לאוניברסיטה ולספרים. עברו כבר 17 שנה, ועוד לא חזרתי. תמיד ניחמתי את עצמי במחשבה שזו תקופה זמנית קשה, אחר כך הדברים יסתדרו ואמצא באמת זמן לחזור ללמוד, לחזור לספרים. עוד מעט, פעם חשבתי, כשהילדה תגדל קצת, עוד מעט, כשהאח שלה יגדל, ממש עוד טיפה, אחרי קניית הדירה, אני אנסה לצמצם מעט את המשכנתה ואחר כך כבר אמצא את הזמן, וכל שאעשה יהיה לקרוא ולכתוב.

והנה אני, עוד מעט בן 40 ועוד מעט יוצא לשיעור מנדולינה, וחושב רק על הבריאות, הלימודים והעתיד של הילדים. את התוכניות לעתיד החלפתי בתוכניות למצוא כמה רגעי שינה. אם פעם שאפתי שיום אחד יהיה לי זמן לעסוק רק במה שמעניין אותי ובוער בקרבי, היום אני מייחל רק לכמה שעות שינה, ללילה אחד בו ארגיש שישנתי טוב. אוי אלוהים, מתי היתה הפעם האחרונה שלא התעוררתי בגלל ילד בוכה או קופץ על המיטה?

שלא תבינו אותי חלילה לא נכון, הם חמודים הילדים שלי, ואני עדיין אוהב אותם ואכפת לי מהם, אבל זה כל כך קשה בלי משפחה מורחבת, זה בלתי אפשרי כשאין עזרה.

“אתה שומע?” אמרה לי אשתי בשבוע שעבר, “אני באמת אוהבת אותך, ואני רוצה שתדע שאם אני עוזבת את הבית זה לא בגללך, זה בגלל הילדים”.

“אתה בטוח שאתה רוצה מנדולינה?” ניסיתי שוב עם בני האמצעי, בעת שכרכתי צעיף סביב צווארו. “אולי צ’לו? צ’לו זה מאוד יפה”.

“לא”, הוא אמר כשיצאנו מהבית, “מנדולינה”. הוא שתק רגע ואחר הוסיף, “אם לא מנדולינה אז יש עוד איזה כלי שאני מאוד אוהב”.

“איזה?” שאלתי בתקווה שיבחר בכלי עם יותר נוכחות.

“פיקולו”, הוא אמר, “אם לא מנדולינה אז פיקולו”.

“מנדולינה זה מצוין”, אמרתי לו כשנכנסתי לאוטו ויצאתי לדרך בלעדיו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו