בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החיידק הארור ששם את משפחת קשוע במצור

עם ארבעה בני משפחה שמסתובבים עם סטרפטוקוקוס תוצרת טירה, זה היה רק עניין של זמן עד שאני אחטוף את החיידק

44תגובות

בשבוע האחרון הייתי שלוש פעמים עם הילדים אצל הרופאה שלנו, שמלווה אותנו כבר 13 שנים. אני בכלל לא ידעתי אז, אבל מתברר שהכל התחיל אצל אשתי, לפני כמעט שבועיים. היא חלתה, כאבו לה הגרון, הראש וכל הגוף. היא ניסתה לקבוע תור אצל רופא בקופת חולים ללא הצלחה, וכעבור ימים של המתנה, היא פשוט הלכה לקופת חולים בלי תור, עמדה בפתח דלתה של הרופאה וזו הסכימה לקבל אותה. “להתחיל אנטיביוטיקה”, קבעה הרופאה ולקחה גם משטח גרון, “להפסיק אם הבדיקה שלילית, להמשיך עשרה ימים עם הכדורים אם יתגלה סטרפטוקוקוס”.

היה סטרפטוקוקוס. יומיים לאחר מכן התגלה סטרפטוקוקוס גם אצל התינוק, אחר כך אצל ילדתי הגדולה, והבן האמצעי נכנס למעגל דלקת הגרון החיידקית באותו שבוע. אנחנו לא ממהרים לתת אנטיביוטיקה, מעדיפים לחכות לתוצאות המשטח, לוודא שאכן מדובר בדלקת חיידקית ולא ויראלית. ומשטח גרון זו משימה לא פשוטה. אי אפשר סתם להשאיר את השפופרת עם המקלון אצל הרופאה, חייבים למסור אותה למעבדה, והמעבדה נסגרת בתשע בבוקר, ועם המסירה יש לחכות עוד 24 שעות לקבלת התשובה. זאת אומרת שאתה מסתובב עם חיידק, חום וכאבים בערך שלושה ימים עד לקבלת תשובה מהמעבדה.

“אולי נעשה כמו פעם”, אמרתי לאשתי השבוע, “פשוט נדחוף להם אנטיביוטיקה עם התלונה הראשונה על כאב גרון”. זה מה שההורים שלי עשו כשהייתי קטן, אם היה לי חום או התלוננתי על כאבי גרון. אבא היה מבקש ממני לפתוח את הפה, לוחץ על הלשון עם ידית של כף, ומחליט על המקום אם לתת לי אנטיביוטיקה או לא. תמיד היה בבית. את העובדה שצריך להקפיד על עשרה ימים שלמים של אנטיביוטיקה, גיליתי רק כשהתחלתי לקחת את הילדים שלי לרופא. פעם נתנו לנו כדורים עד שהבראנו. אמא קבעה את המינון.

“למה עשרה ימים?” שאלתי כאבא צעיר את רופאת הילדים. היא ענתה שכך מוודאים שהחיידק חוסל לגמרי, כי יכולים להבריא, אך החיידק נשאר והוא נהיה הרבה יותר חכם ויידע להתגבר על האנטיביוטיקה.

“זו אחת הסיבות שיש חיידקים העמידים בפני אנטיביוטיקה”, אמרה הרופאה, ואני הרגשתי אשמה גדולה על שלקחתי חלק פעיל ועודדתי יצירת חיידקים טורפים בהיותי ילד קטן.

“אני תמיד לוקח עד הסוף”, שיקרתי לרופאה בזמנו.

עם ארבעה בני משפחה שמסתובבים עם סטרפטוקוקוס תוצרת טירה, זה היה רק עניין של זמן עד שאני אחטוף את החיידק. ובאמת אתמול היה סיוט. הזעות, צמרמורות, כאבי גרון חדים וחום נמוך. לא היתה לי ברירה אלא לקבוע תור אצל הרופאה. כמה אמהות הרימו גבה כשהגיע תורי, באיחור של שעה, להיכנס לרופאה, שגם היא הופתעה.

“באת לבד?”

“כן”, עניתי לה, “אני מכיר רק אותך, וחשבתי שזה יהיה בסדר”.

“טוב”, אמרה רופאת הילדים וביקשה ממני לנשום עמוק. “אני מקווה שאיש לא יתהה מה עשית אצל רופאת ילדים, אבל משטח גרון גם אני יכולה לעשות לך”.

חזרתי הביתה עם בלון וסוכריה, והחלטתי להסתפק במשככי כאבים עד שתגיע תוצאת משטח הגרון שאצטרך לקחת מחר עד תשע בבוקר למעבדה.

“מה אני אעשה?” שאלתי את אשתי בבוקר כשכל הגוף כאב. “אני צריך לתת הרצאה היום, איך אני אעשה את זה?”

“תבטל”, היא אמרה, “אתה חולה, תתקשר ותבטל”.

“איך אני אבטל?” אמרתי בתגובה בקול צרוד, “זו הרצאה שנקבעה לפני יתר מחצי שנה”.

וזו לא סתם הרצאה, אלא הרצאה לפני עובדי משרד התמ”ת שמתיימרת בין היתר לספק רעיונות יצירתיים לשילוב ערבים בשוק העבודה. איך אני יכול להבריז להם כשכל מטרתי היא להוכיח שערבים יכולים להיות עובדים מצוינים?

אני אשמע כמו קבלן שמנסה לברוח מעוד יום של עבודה אם אני אתקשר לאחראים שם ואספר שאני חולה. זה יפגע באוכלוסייה שלמה. מה גם שיש לי תחושה טובה לגבי אנשי התמ”ת, אם הם בחרו באיש כמוני לתת הרצאה שקשורה לשוק העבודה. מזה אני יכול להסיק שהעסקת הערבים מדירה שינה מעיני השר.

“אז תעשה מה שאתה רוצה”, אמרה אשתי.

“אני חייב ללכת”, עניתי, “זה מאוד חשוב. הגרון שלי הורג אותי, את יכולה בבקשה להכין לי כוס תה עם לימון?”

“מה אמרת?” שאלה אשתי כשעמדה מולי ונעצה בי מבט מאיים.

“כלום”, עניתי לה בפחד.

“ביקשת תה, נכון?”

“כן, בבקשה. הגרון, יש לי הרצאה”.

“אתה יודע?” היא שאלה כשחיוך מוכר עלה על פניה, “לפני שבועיים, ביום שישי, כשהייתי עם חום וכל הגוף שלי כאב, אתה לא הכנת לי תה”.

“מצטער”, עניתי לה, “לא התכוונתי”.

“רק שתדע”, היא אמרה, “רק שתדע שכשאני חולה אני ממשיכה לעבוד, לתפקד, ואתה בכלל לא טורח להגיד לעצמך, אוי אשתי, מסכנה, אולי כדאי שהיא תנוח במיטה, אולי כדאי שאני אכין לה תה, שאני אכסה אותה. רק שתדע”.

“אני בכלל לא ידעתי אז שהיית חולה”, אמרתי את האמת.

“בדיוק”, היא אמרה, “כי אני לא מרשה לעצמי להגיד, כי אני לא כמוך”.

“סליחה”, אמרתי, “את צודקת, זה נשמע נורא ואני לא מאמין שביקשת ממני תה ולא הכנתי לך”.

“מי אמר לך שביקשתי בכלל?”



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו