בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על קור, כסף ופוליטיקה בדרך לבאקה אל־גרבייה

50תגובות

הייתי צריך לבטל את המפגש במכללה בבאקה אל־גרבייה, חשבתי לעצמי בבוקר יום שלישי כשעליתי על חוצה ישראל לכיוון צפון. הגשם הכה חזק והערפל נידב לי טווח ראייה של כמה מטרים בודדים. נצמדתי לנתיב הימני ונסעתי לאט, מאמץ את העיניים כדי לעקוב אחר התנהגותה של המכונית שלפני. למה הנהגים כאן לא יודעים להשתמש בפנסי ערפל לעזאזל? קיללתי בלחש, וניסיתי להסדיר את הנשימה.

לא הייתי צריך לצאת מהבית, הייתי צריך להישאר עם הילדים. לא שלחנו אותם לבית הספר בגלל הגשם, הרוחות והקור המקפיא. בבית לא קר, וגם המכונית חמימה למדי. הרבה זמן לא היה לי קר, חשבתי, ולבי נצבט כשנזכרתי עד כמה היה לי קר פעם. אני זוכר את החורפים הקפואים בטירה, אף שהיא הרבה יותר חמימה מירושלים. אני זוכר את הכאב שליווה את המגע עם המזרן, את הכפור שהביאה עמה השמיכה בחדר הילדים ואת הזמן שלקח עד שהמיטה התחממה מעט.

אני זוכר את הבקרים בתחנת האוטובוס של המעונות בגבעת רם, את מעיל הסטודנטים העבה, את מכנסי הטייטס שלבשתי מתחת לג’ינס ואת גרבי הצמר שאמא שלי קנתה. אמא שלי היתה ועודנה מאמינה גדולה בגרביים טובים. “תחמם את הרגליים”, אני זוכר אותה אומרת, “וכל הגוף יישאר חם”. היה לי קר גם בדירה בשכונת נחלאות. אני ושותפותַי לדירה היינו מתכסים בשמיכות עבות בשעות הערב ומנסים להתנחם ליד תנור חשמלי אומלל למדי. היה לי קר כשהתחתנתי ועברתי לדירת חדר בבית צפאפא, והיה לי קר כשאשתי הרתה.

זה היה לקראת החורף הראשון כהורים לתינוקת בת כמה חודשים כשהבנו שאין לנו ברירה ועלינו למצוא דירה עם חימום. “היא לא תשרוד את החורף בלי הסקה”, אמרה אשתי, ואני הסכמתי איתה.

ברדיו דיברו על נזקי הסערה, על כבישים חסומים ועל פקקים נוראיים. משאית גדולה נסעה לפני ושובל המים שהיא הטיחה על השמשה הקדמית לא הותיר לי ברירה אלא לוותר על הנתיב הימני ולעקוף אותה בזהירות.

ברדיו דיווחו על הצפות בדרום תל אביב, בנהריה, יפו, בת ים וחדרה. על שכונות מוצפות ועל תושבים שאינם יכולים להישאר בבתים. שדרני תוכנית הרדיו שעלו לאוויר אחרי החדשות דאגו בעיקר בגלל הפקקים בתל אביב, שלפיהם היו עיקר הצרה.

קור, הבנתי, הוא עניין של עוני. ככל שיש לך יותר כסף כך יהיה לך יותר חם בחורף. הצפות הן לרוב מנת חלקם של העניים. איך זה? תהיתי ביני לבין עצמי, הרי אני משוכנע מעבר לכל ספק שאמידים אינם בוחרים את בתיהם דווקא בפסגות ההרים ועדיין, מכות, גם של הטבע, נוחתות קודם על ראשי החלשים.

כמה מפחיד להיות מהחלשים. וכמה מפחידה הידיעה שמהר מאוד אני עלול לחזור לימי הקור, למרות שלא סבלתי באותן תקופות, ואולי להפך, לעתים נדמה שהיה אף יותר נעים. אבל אותה הבנה שאסור למצמץ לרגע, אותה הבנה שאני בטוח שיש לכל האנשים שאין להם על מה לסמוך מלבד על עבודתם, אותם אנשים שלא נולדו עם נכסים, אותם אנשים שאינם יכולים לבנות על עזרה מההורים ויודעים שהכל עלול להיהרס בן לילה. חם לי נכון להיום, וכולי תקווה שחם גם לבני משפחתי, אך עמוק בפנים אני מרגיש שזה מעשה רמייה, אשליה שיכולה להתנפץ עם החלטה אחת לא אחראית. החלטות כגון להתחיל לוותר על הרצאות בשל סערה, או לשים קץ לטור זה משום שלפחות כשזה מגיע לכתיבה, אני לא טוב בטיוח מעשי בגידה.

“טירה ממש מוצפת”, אמר אבא בטלפון. הייתי חייב לענות, מחשש שחלילה קרה אסון, אף על פי שהבטחתי לעצמי לא לענות לנייד ולהתמקד במשימה שלי להגיע למכללה בבאקה. “מכוניות טובעות”, הוא אמר, “כביש טירה־טייבה חסום לגמרי, נהיה שם נהר”. לא רק טירה, גם טייבה, קלנסואה ויישובים ערביים רבים נראו בתמונות של אתרי האינטרנט המקומיים כביצה אחת גדולה. אני מקווה שהמצב בבאקה שונה, התפללתי בלחש וקיוויתי שהגשם הזה ייחלש ולו במעט.

לא הייתי צריך לצאת מהבית, הייתי צריך להקשיב לאשתי ולהישאר עם המשפחה. ברדיו התחילו לדבר על הבחירות, וזה היה הרגע הראשון שבו הבנתי שהולכות להיות בחירות. זאת אומרת ידעתי שיש בחירות אבל לא ידעתי עד כמה הן קרובות, ואיכשהו הן לא הטרידו אותי כלל. פעם אני וחברַי, הערבים והיהודים, היינו מדברים על הבחירות, הן היו מעסיקות אותנו, מכעיסות, מפיחות תקווה או תסכול, ורק עכשיו אני מבין את עומק האדישות שיש לי כלפי הבחירות. אפילו בביקורים בטירה לא דיברו על הבחירות המתקרבות, ואני זוכר שפעם זו היתה המולה של ממש. “פה מתעסקים עם ההצפות בינתיים”, אמר אבי. “כשהגשם ייחלש כולם יתעסקו במי ירה במי, למי יש זמן בכלל לעסוק בפוליטיקה?”

ברדיו אמרו שהגשם רק יילך ויתחזק ושראש הממשלה יישאר ראש ממשלה. ואני חשבתי שהייתי צריך להישאר בבית, וצחקתי כשנזכרתי בבני הקטן, התינוק שמדבר רק עברית בשל המשפחתון שלו. זה שהמילה הראשונה שלו היתה אייפד, ובמקום אבא הוא אומר פאפא ומפחד ממבטא ערבי. צחקתי כשנזכרתי איך לפני שיצאתי מהבית הוא הכריז בפעם הראשונה שיש לו ביבי.

“מה?” שאלתי אותו לא מאמין למשמע אוזנַי.

“ביבי”, הוא חזר עוד פעם כשהוא מצביע על החיתול המלוכלך. ואני נסעתי לאט ובדקתי את ההוראות שעל השלטים, וקיוויתי מעמקי נשמתי שלא אלך לאיבוד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו