הצבע סייד קשוע

יאיר לפיד יתקדם בחיים, ואני אשאר בעל טור בעיתון? אני לא חושב

סייד קשוע
סייד קשוע
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
סייד קשוע
סייד קשוע

“באמת היית חייב גם עניבה?” שאלה אשתי כשחצינו את הגינה שמול הבית בדרכנו לקלפי בבית הספר הסמוך בשכונה. “כן”, עניתי לה, “אני אומר לך, זו מסעדה עם קוד לבוש, ואני שמח מאוד שהם בכלל נותנים לנו להיכנס עם הילדים”.

ידעתי שאשתי לעולם לא תשתף פעולה אם אספר לה את האמת אודות ההתעקשות שלי שנצעד כולנו יחדיו מאוחדים להצביע ביום הבחירות, כשאנחנו לבושים בבגדים המהודרים ביותר שיש בארון. זה התחיל בבוקר יום הבחירות. עם הקפה הראשון צפיתי בבני המשפחה השלטת מגיעים לאחת הקלפיות, ראש הממשלה ואשתו לבושים בחליפות, ושני בניהם בלבוש סמי־רשמי ומוקפד. הם לחצו ידיים לחברי ועדת הקלפי, חייכו למצלמות, נכנסו איש איש בתורו מאחורי הפרגוד ושילשלו מעטפות, שוב אל מול המצלמות. באותו רגע ידעתי מה עלי לעשות. אלא שגחמה זו לא היתה עוברת את אשתי, ונאלצתי להזמין מקומות לארוחת צהריים במסעדה יקרה בתל אביב - כך אוכל לסחוט את בני משפחתי להתלבש בהתאם. “אנחנו נצביע”, הבטחתי להם, “ומיד ניסע למסעדה בתל אביב”.

רבבות אנשים צלו בשר על האש מתחת לשלטי ענק שהציבה העירייה בגן השכונתי, ולפיהם אסור להבעיר אש או לעשות על האש וכל העובר על החוקים ייענש. עננה ענקית כיסתה את הגן, ואני כבר הצטערתי שבחרנו בקיצור הדרך, מחשש כי ריחות המנגל יידבקו בבגדינו היותר יקרים. ניסיתי להתגבר על צחנת המנגלים ודחפתי את העגלה של בני התינוק כשאני מקפיד, כמנהגם של פוליטיקאים, לחייך.

איור: עמוס בידרמן

לא יכולתי עדיין לחשוף את תוכניותי לעתיד בפני אשתי, אבל החלטתי ללכת על הכנסת בבחירות הבאות. בסופו של דבר, כמה זמן עוד אוכל לכתוב טורים? אם לפיד נשבר, אז איך אני אחזיק מעמד? עלי לנצל את המומנטום הזה, לדאוג לעתיד בני משפחתי, לדאוג למשכורת קבועה, ובעיקר לפנסיה. הנה, עיתונאים עומדים בראש מפלגות, אז מדוע לא אני?

אילו הייתי מספר לאשתי היא היתה לועגת לי, חושבת שמדובר בעוד גחמה של אדם עם הפרעת אישיות גבולית. אני מקווה מאוד שאצליח לגייס אותה עם השנים, שלאט־לאט היא תהפוך להיות כמו כל אותם בני זוג תומכים של הפוליטיקאים, שמוכנים להתראיין ולמנות את התכונות הטובות שיש לשותפיהם לחיים. אילו תכונות טובות יש לי? תהיתי לרגע כשחייכתי לעוד מנגליסט. לא נורא, עד אז אני אמצא, בינתיים נתחיל מזה שאני נראה כמו איש משפחה, בעל ואב אוהב. ואין מה לעשות, בשביל להגיע לכנסת הבאה עלי להתחיל לתקן את דרכי, עלי להתחיל להיות בן אדם רציני.

התוכנית עבדה. בכניסה לבית הספר קיבלנו מבטים של מצביעים שתהו אם הם מכירים אותי מאיפשהו, ואשה אחת שאלה אם אני לא המועמד החמישי של הבית היהודי. “לא”, עניתי לה בחיוך, אחר כך הרמתי את בנה התינוק והדבקתי לו נשיקה על הלחי. “בהצלחה”, היא אמרה לאשתי.

“תודה”, היא ענתה לה, ואחר כך פנתה אלי, “מה קורה פה?”

“פוליטיקה”, אמרתי לפני שלקחתי את הילדים הגדולים לכיתה שבה ממוקם הקלפי, בעוד אשתי נשארת בחוץ עם התינוק.

“היי”, אמרה מזכירת הקלפי, שהיתה במקרה גם השכנה שלנו בבניין. לחצתי לה את היד ובלעתי את הרוק כשמסרתי את תעודת הזהות שלי. “זה הסופר”, היא אמרה לשותפיה בוועדה, “סייד קשוע”.

לקחתי את המעטפה וצעדתי עם הילדים לפרגוד. מה אעשה עכשיו? אמרתי לעצמי כשהבטתי על הפתקים. עכשיו הם יודעים מי אני, והרי זה ברור שבשכונה שבה אתה הערבי היחיד סביר להניח שהם יידעו שאני ואשתי היינו אלה שהצביעו לאחת מאלה המכונות המפלגות הערביות. תמיד הצבעתי למפלגות הערביות, אבל עכשיו המצב שונה.

ראיתי את עצמי מקים מפלגה בעוד כמה שנים, דבק במה שמכונה “מרכז”, כי זה לא מחייב אותי להגיד שום דבר למעשה. על פי התוכנית, המפלגה שאני רוצה להקים תהיה לא ברורה, אבל תבטיח לעם, באופן כללי, עתיד טוב יותר, ובית חם, ותציל את העולם.
ראיתי בעיני רוחי כיצד באה השכנה, מזכירת הקלפי, ועמה חברי הוועדה, והורסים את השמחה, מספרים בטלוויזיה לכל האומה שרק בבחירות הקודמות הצבעתי למפלגה ערבית קיצונית. כך ייחרבו סיכויי לפנסיה בטוחה.

“אבא?” שאלה הילדה, כשראתה שאני מושיט יד פעם לעבר פתק לבן ואחר כך לסתם מפלגת שמאל ציונית, “מה אתה עושה?”

“המצב עכשיו שונה”, אמרתי לילדה שלי, וכשאותה מזכירה שאלה אם הכל בסדר לא היתה לי ברירה אלא לבחור במפלגה כלשהי, רק לא ערבית. אם אני רוצה להיכנס לכנסת, החלטתי, אסור שאיש יידע מהן עמדותי הפוליטיות.

הכנסתי את המעטפה לקלפי, חייכתי לחברי הוועדה, לקחתי את התעודה ויצאתי להחליף את אשתי. “את שומעת”, אמרתי לה, “אל תצביעי לשום מפלגה ערבית”.

“מה זאת אומרת?” היא שאלה.

“בבקשה בבקשה”, התחננתי בפניה, “הם יידעו שזה אנחנו, ואני לא חושב ש...”

“אני אצביע למי שאני רוצה”, היא אמרה, “מה אכפת לי שיידעו”.

“אני מבקש”, אמרתי לה, “מה אכפת לך, מצדי תצביעי מרצ, רק לא מפלגה ערבית”.

“סייד”, היא הביטה בי, “תעזוב אותי בשקט. אני אצביע למי שאני רוצה”.

“תזכרי שאנחנו הערבים היחידים כאן. את רוצה שהיחס ישתנה בגלל פתק מחורבן?”

“אתה מוכן להירגע בבקשה?” היא אמרה ופנתה להיכנס לכיתה.

“את יודעת מה?” מצאתי את עצמי מאיים, “אם את מצביעה למפלגה ערבית אני מבטל את המסעדה, בסדר?”

“אתה יודע מה?” היא ענתה בזעם, “אני גם לא אצביע לאף אחד, וגם לא יוצאת איתך לשום מסעדה, דפוק”.

נרגעתי. לא להצביע זה גם הישג.

היא לא דיברה איתי כל הדרך הביתה.

“היי בני”, בירכתי את השכן שירד במדרגות.

“הצבעת?” הוא שאל.

“כן”, עניתי לו, “ואתה?”

“אני בדרך”, אמר בני ומיהר במדרגות, “ואתה יודע מה, אני הולך להצביע בל”ד רק בגללך”.

“לא”, צעקתי ורצתי אחריו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ