בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נו, טוב, זו המנטליות הערבית

מה זה בדיוק הדבר שקרוי, בפי היהודים, “מנטליות” ערבית

220תגובות

פחדתי לאחר באותו הערב לספרייה בגבעת עדה, והחלטתי לציית להוראות תוכנת הניווט בטלפון החכם שחישבה עבורי את הדרך הקצרה ביותר, גם כשהיא הובילה אותי לכביש 443. לקראת המחסום הגשם התחזק וחיילת צעירה שציחקקה עם שני חיילים העיפה מבט חטוף במכונית וחזרה לדבר עם חבריה, היא לא סימנה לעצור ולא החוותה בידה שאמשיך. עברתי את המחסום לאט, מקפיד ששום תנועה לא תתפרש כחשודה, ובלי האצות מיותרות, מנסה לרמוז שאני עוד כאן אם מישהו שם עוד יתחרט. ברדיו התארחה חבורה שנשמעה ביטחוניסטית למדי ודיברה בהסכמה כמעט מלאה על המצב בסוריה, במצרים, באיראן וברשות הפלסטינית. בעצם הם לא דיברו אודות המתרחש שם, אלא על השפעתו האפשרית של ההרג שם על ישראל.

הגשם לא היה אחיד בעוצמתו, וסמיטריילרים גדולים מלווים בניידות עם אורות מהבהבים הובילו בכביש 6 טנקים אימתניים לכיוון צפון. ברדיו דיברו על פעילות כירורגית ועל מתקפות אוויריות, לעומת מבצעים קרקעיים. אחר כך המנחה ביקש מהמתדיינים לנחש כמה זמן עוד יחזיק משטרו של אסד בסוריה. אחד אמר כמה חודשים ואסד יימלט, השני אמר שהסוף קרב, והנציג הפלסטיני אמר שאינו יודע להעריך זמן אבל הפלסטינים ישמחו לראות את אסד תלוי במרכז דמשק. את השתיקה ברדיו אני פירשתי כמתן זמן למאזינים להפנים את דברי הערבי: לא משפט, לא נידוי, לא מאסר עולם, אלא חבל תלייה המלווה בשמחת ההמונים. ככה זה כנראה הערבים, עניין של תרבות, אתם מבינים.

אוי אלוהים, לפעמים, ברגעים קשים, אני מתחיל להאמין לגרסה האיומה והגזענית לפיה הכל הוא עניין תרבותי, מנטלי. לפעמים כשאני קורא וצופה במתרחש בין סונים לשיעים לעלאווים ולקבוצות אחרות אני נזכר באותם קרבות בין שבטים ואותן מלחמות שמדי פעם פרצו באימפריה האיסלאמית. כל אותם סיפורים שלמדנו בשיעורי היסטוריה והצטיירו לי כחצי בדיוניים, לא הגיוניים ולעתים אף מגוחכים, הנה זה קורה שוב - וכמעט תחת כנפיהן של אותן סיסמאות, כמעט בשל אותם מניעים, עלילות ומזימות.

יהיה טוב, אני מנסה לנחם את עצמי, זו רק ההתחלה והכל יהיה בסדר, הרי כל המהפכות האלה קראו לחופש, דרשו דמוקרטיה. ייקח קצת זמן אבל זה יסתדר, זה מוכרח להסתדר, אני ספק משקר לעצמי, ונזכר באותם ימי אושר של המהפכה התוניסאית ובהתעלות הרוח שליוותה אותי כשישבתי מרותק למסכים, צופה במיליונים בכיכר תחריר זועקים חירות ומבשרים גאולה לעולם הערבי - כן, גם לי. גם לי, בגלל הידיעה שדבר לא ישתנה ביחסה של המדינה אלי, אם העולם הערבי לא ישתנה. גם לי, בשל המשוואה שהכתיבה ישראל שלפיה אנחנו צריכים להגיד תודה על שאנו לא נמצאים בסוריה ולא בקהיר. נכון, יודה הישראלי הממוצע, אתם לא שווים, אבל עדיין אין לכם על מה להתלונן, עובדה - אתם לא נטבחים. כל עוד ההרג בסוריה ובמצרים נמשך, מותר לאוהדי בית”ר לדרוש טוהר גזע. כל עוד זכויות האדם מסביב נרמסות, מותר ללפיד להגיד שהוא לא משתף פעולה עם ערבים, מותר להרוג מפגינים ומפגינות בשטחים - כל עוד לא מדובר בחבל תלייה והמון צוהל מסביב, כל עוד זה תמיד נחשב לטעות, וכל עוד, כמובן, נפתחת חקירה. ובכלל, למה להם לפלסטינים עצמאות? ומה בדיוק יעשו אלה עם מדינה משלהם? היש הוכחה שיהיו מוצלחים יותר מאחיהם מצפון, דרום ומזרח?

תוכנת הניווט מבקשת ממני לצאת ימינה במחלף עירון, ואני מקבל את הדין. אחר כך ברמזור היא דורשת כי אפנה שמאלה לתוך כפר קרע, ואני כבר מתחיל להטיל ספק באמינות הטכנולוגית של המכשיר. “כן, כן”, אומר לי בחור צעיר שעצרתי לידו בכניסה לכפר, “יש יציאה מכאן לגבעת עדה”.

כל הכפרים הערביים נראים אותו דבר, בכולם יש אותם סיפורים. אני בטוח שבכפר קרע כמו בטירה אחים רבים זה עם זה על כל מטר אדמה, שגם כאן כמו בכל מקום יש אי סדר בכל הקשור לתכנון בנייה, רישום בטאבו. אני בטוח שגם כאן במקום לעסוק במה שקורה בשטחים, בסוריה ובקהיר, התושבים צופים בטלוויזיה ובסופו של דבר דואגים קודם כל לביטחונם האישי. גם כאן, כמו בטירה, כמו בטייבה, בג’דידה ובעילבון התושבים יודעים שאין להם לאן ללכת, שאין להם לאן לצאת. נולדים, לומדים, עובדים, מתחתנים, עושים ילדים, שגם הם יישארו בכפרים ויעשו ילדים שיישארו בכפרים. כפרים? איזה סימן לכפר יש בכפרים הערביים? ואלו שמכונות ערים בשל מספר התושבים? איזה סימן לעיר יש בהן? הרי מדובר במנטליות, יגיד הישראלי, הרי יודע כל זב חוטם שערבי לעולם יחזור לכפרו, זו ודאי התרבות שלו.

באמת? אני חושב לעצמי כשאני מנסה לפענח את כבישי כפר קרע ומכשיר הניווט מתחיל להשתולל ולחשב מסלול אחר כל שתי שניות. באמת? האם זו התרבות הערבית להישאר ליד ההורים? האם אין זו תרבות בכפייה?

האם מה שהיה נוח לישראלים - הערבי יצא לעבוד בעיר היהודית ושב לכפרו בלי לגרום לבעיה חברתית או תרבותית, כמעשה העובדים הזרים - לא הפך לציפייה שלנו, הערבים, מעצמנו? נחזור לכפר על מנת לשמר את הזהות שלנו, נאמץ לעצמנו סיפורים בשם הלאומיות ושמירת התרבות. מה טבעי באי ההתנתקות מהמשפחה? מה נורמלי בבן שיבנה לבנו, שיבנה לבנו, לנצח נצחים? לא, זו לא תרבות, וזו לא מנטליות ערבית. זו מצוקה, וזו כפייה וזה חוסר אונים. אני משוכנע, חשבתי באותו רגע, שגם אם בגבעת עדה - שהתחלתי לראות את אורותיה - היו מכריחים את התושבים להישאר בה לעד, בתוך 20 שנה, אחים היו רוצחים זה את זה בשל ריב על מטר של אדמה, וכנופיות היו שולטות ברחובות היישוב הקהילתי.

אבל בינתיים אנחנו אומרים תודה על שלא מדובר בסוריה ולא בקהיר. למרות שלעתים נדמה לי שעל פחות מזה מחרפים שם האנשים את נפשותיהם ויוצאים להפגין. הגעת ליעד, בישר המכשיר למרגלות מרכז תרבות יהודי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו