בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפילו התמונה ציונית

דווקא סופי השבוע הופכים למעמסה בלתי נסבלת, בעיקר כשצריכים להשתמש פתאום במקדחה

108תגובות

אמנם יחסית אני לא עושה הרבה, אבל זה לא אומר שאני מרגיש בנוח כשאני צופה באשתי טורחת על מלאכת הבית. ייסורי מצפון מפלחים את קרבי כשאני נתקל במבטה העייף, המאשים והמותש כשהיא מכינה אוכל ואחר כך מנקה את הרצפה לאחר כל ארוחה. הרי אין ברירה, היא אומרת ובצדק, כי הילדים, בעיקר התינוק, גם כשהוא קשור בכיסא האוכל שלו צמוד לשולחן במטבח, מצליח לפזר את האורז עד לרצפת חדר השינה ולמרוח את הספות ברוטב עגבניות.

המצב מחמיר לאין שיעור בסופי השבוע, אוי אלוהים, סופי השבוע שהיו אמורים להיות ימי מנוחה שיטענו מחדש את הכוחות הדרושים לעוד שבוע של עבודה, סופי השבוע, שלמרות הכל, אני ממשיך לחלום עליהם בהקיץ כי יבוא יום ואוכל לבהות בהם באיזו סדרה קומית למבוגרים ולא בסמי הכבאי, סופי שבוע שבהם סתם אקרא את עיתוני השבת במיטה בנחת, סופי השבוע שבהם אוכל לנמנם גם בשעות היום ואשקע לתוך שנת צהריים מלטפת כשחיוך רחב נסוך על פני וספר נשמט ברכות מאחיזת ידי.

קריאה, אותה אהבת אמת גדולה, הפכה להיות מצרך נדיר. מלבד אותם רגעים בודדים המלווים תמיד בעייפות תהומית שאוחזת באשתי ובי מיד כשהילדים נכנסים למיטה, מלבד אותם רגעים איני מצליח להחזיק ספר ביד, ולעתים אף מתבייש, נבוך או ממש מפחד, אם אשתי תופסת אותי אוחז ספר ביד בשעות היום. “אתה קורא ספר?” צעקה עלי באחת השבתות שבהן ביקשתי הפסקת סיגריה ונכנסתי לחדר העבודה. “אין לך בושה”, הטיחה בי כשפתחה את דלת חדר העבודה אליה צעדה על קצות אצבעותיה ופתחה את הדלת, תופסת אותי במערומי. “ספר? בשבת?” התנצלתי באותה שבת, הבטחתי שזו היתה מעידה חד־פעמית, ושאני מבטיח לא לשבור את חוקי הגמילה מקריאה לפני החשיכה. מדי פעם אני לא מצליח להתאפק ומוצא את עצמי נכנס לשירותים כשאני מחביא בתחתונים ספר חדש.

“אולי סוף סוף תתלה את התמונה?” ביקשה אשתי בסוף השבוע האחרון, לקראת ביקורם של חברים יקרים לארוחת הערב הראשונה בערך שהחלטנו לקיים מאז שהתינוק נולד. “אולי זה יחזיר אותנו לשגרה”, אמרה אשתי, ואני יכולתי לראות את חוסר התקווה במבטה. אני אוהב אותה, את אשתי, מפחד ממנה לאחרונה, ומרגיש כל הזמן צורך להתנצל על שאיני עושה מספיק ועל שאיני יכול לאפשר לה את המנוחה שהיא כה זקוקה לה. “כן”, אמרתי, “באמת הגיע הזמן”.

זו היתה תמונה יפה שקיבלנו מהחברים שהזמנו באותו ערב לארוחה. הם קנו לנו אותה במתנה לכבוד השיפוץ המתיש והמוצלח, ואשתי ואני הודינו להם מקרב לב, כי מאוד אהבנו את התמונה וזה בדיוק מה שהיה חסר לנו על מנת להפוך את הסלון למושלם. זה היה הציור המקורי הראשון שנכנס אלינו אי פעם הביתה. שמן על בד, וכפר פסטורלי מלא תקווה ועצבות.

תמיד רציתי אמנות, וקינאתי באלה שיש להם. מלבד ציורי ילדים על המקרר וכמה פוסטרים ממוסגרים של ציורי מודליאני מעולם לא קנינו שום יצירת אמנות. והנה היא, תמונה צבעונית, גדולה ויפהפייה, וכפי שהמעצבת אמרה כשבחנה את התמונה, “או, זה בדיוק מה שהייתם צריכים”. ולא היה זמן מתאים יותר מאותם צהרי יום שישי לתלות את התמונה שאת תלייתה דחיתי עד אין קץ. זו היתה תמונה שמחייבת קדיחה בקיר, השחלת ניטים או איך שלא קוראים לזה, ואחר כך בורג. מעולם לא עשיתי עבודה כזו, ולמען האמת מלבד לדרמן חלוד שקיבלתי ליום הולדת 21 אין לי שום כלי עבודה בבית.

“ראיתי שליונתן יש”, אמרה אשתי.

“יונתן?” הופתעתי קשות, “ליונתן יש מקדחה?” מה לאותו מבקר אמנות עדין נפש ולמקדחות, חשבתי כשדפקתי במבוכה על דלתו של השכן.

“ודאי שיש לי”, הוא אמר בגאווה מפתיעה, “יש לי ארגז כלי עבודה משובח”, הוא המשיך להקניט והציע בנדיבות לעזור לי לתלות את הציור החדש.

מבקר האמנות נכנס הביתה כשידיו עטויות כפפות עבודה והוא מחזיק במקצועיות מקדחה. פתאום הבנתי שיש לי שכן כלי. “ההההם”, הוא נהם כשהביט בציור.

“מה?” נבהלתי, היות שאני לא מבין מאום באמנות וחששתי שמא התמונה שהערכתי את יופיה נחשבת בעיני מביני דבר אשכנזים לקיטש טהור שאינו ראוי למבט אדם. “לא יפה?” שאלתי. “יפה”, הוא אמר בחוסר מנוחה בולט והמשיך כשהוא מקרב את עיניו לציור, “ציור שמן, מקורי, זה ודאי עלה המון. מסגרת מושקעת, אמן לא מוכר אך מבטיח, אבל...”

“אבל מה?” שאלתי בדאגה.

“מה לך ולימין משה?” הוא שאל.

“סליחה”, השבתי בחוסר הבנה אמנותי, מתאר לעצמי שימין משה זה סוג של סגנון ציור או אסכולה, או איך שלא קוראים לזה שם.

“ימין משה”, אמר יונתן, “אתה לא רואה, זה ימין משה, של מונטיפיורי”.

“מה?” עניתי כשאני מתרחק רגע מהציור ומביט בשכונה הפסטורלית שחשבתי שהיא מאיזה כפר בהולנד.

“טחנת הרוח”, המשיך יונתן, “הרעפים האדומים, האבן הירושלמית, והכיפה הירוקה, ללא ספק, מונטיפיורי היה גאה לקבל ציור כזה”.

“וזה נחשב לציוני?” גימגמתי תוך שאני תוהה מה לעשות עם התמונה.

“בוא נגיד”, הוא אמר כשגירד את זקנו עם כפפות העבודה, “שבלשון המעטה זה יהיה מפתיע שהיציאה מהחומות מככבת אצלך על הקיר המרכזי”.

“מה הבעיה?” התערבה אשתי כשהיא מניחה סל כביסה על הרצפה ומבט מאיים בעיניה.

“ימין משה”, אמרתי לה והצבעתי על התמונה.

“יקר?” היא שאלה את יונתן.

“בהחלט נראה יקר”, ענה השכן.

“אז תתלו, מהר”, היא קבעה.

“אבל מונטיפיורי?”

“זה בסדר, זה זכר לחורבן”, אמרה, והרימה את הסל בחזרה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו