דוד אוחנה

אני ניצב מול קברו בלורמרין, כפר השוכן בלבה של פרובנס. המצבה הדורה בצניעותה: אבנים פשוטות מונחות זו לצד זו, ועל לוח אבן ישן חרותות המילים “אלבר קאמי, 1913–1960”. סמוך לה ניצבת המצבה של אשתו, אם ילדיו התאומים, שגם עליה מילים חסכניות: “מאדאם אלבר קאמי, נולדה פרנסין פור, 1914–1979”. שיח לבנדר עוטף את המצבות, ולצדו מזדקפים עצי ברוש. בית הקברות הקטן נמצא לרגלי הגבעות המקיפות את לורמרין. נדמה שבשעת בוקר מוקדמת זו ערות רק הציפורים, וגם הגנן העובר במריצה בין הקברים ועורם עליה בשתיקה את העלים. פגשתי בו אתמול לפנות ערב, עת הזדמנתי לראשונה למקום. שתיקתו ההולכת ונמשכת של הגנן העלתה בזיכרוני סיפור שסיפר לי נסים אלוני על קאמי וסמואל בקט, שהיו נפגשים כל בוקר בגן בפריז, לא מדברים גם מילה אחת במשך שעתיים, ונפרדים זה מזה כמבקשים לבטא את חוסר יכולתם להבין את הקיום האבסורדי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ