אורן הרמן

“מורי ורבותי, חברי האקדמיה! כבוד עשיתם לי בהטילכם עלי להגיש לאקדמיה דין־וחשבון על ראשית חיי בתקופתם הקופית”.

כך נפתח הסיפור הקצר מאת פרנץ קפקא, “דין וחשבון לאקדמיה” ‏(מתוך: “סיפורים ופרקי התבוננות”, הוצאת שוקן תשכ”ה, תרגום: ישורון קשת‏). הקוף, פטר האדמוני שמו, נלכד בחוף הזהב באפריקה בידי משלחת ציידים, נורה והושלך צולע לתוך כלוב על סיפון הביניים של אונייה, ועד מהרה למד שתקוותו היחידה היא לחקות את שוביו. “לירוק למדתי כבר בימים הראשונים”, הוא נזכר. “לעשן מקטרת ידעתי עד מהרה כזקן ורגיל”. הקושי הגדול ביותר היה בקבוק היי”ש, שריחו עינה אותו, אך הוא הכריח את עצמו בכל כוחו לשתות, והשומר שלו לא כעס, שכן הבין כי “שנינו נלחמנו, יד אחת, בטבע־הקוף, וכי מנת־חלקי אני קשה משלו”.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ