ראיה חותכת | מה שכואב כואב

אופיר יונה, הכנות לערב יום העצמאות, רמת ישי, 2011, הדפסה דיגיטלית, 60X90. מקלחת בצבא, צילום צבע 2006, אוסף BAAD. (באדיבות האמן) עבאס מומני, נרימן תמימי מנבי סאלח מקבלת מנחמים, 
דצמבר 2011

טל ניב
טל ניב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
טל ניב
טל ניב

1 טקסים של יום הזיכרון. הולכים לבית הקברות וחוזרים לרחבה המרכזית, לשבת על כיסאות הפלסטיק. בערב תשיר מקהלה. אופיר יונה מסתכל במגדלי הכיסאות, בשורות. שורות כמו שוחות כמו בורות כרויים. אני רואה שבדקל הקרוב לעמוד התאורה טיפלו. כי מי שותלים דקלים? מי שאינם פוחדים להידקר מענפיהם. הצילום הזה אינו אופייני לעבודות הלא־רבות של יונה, לוחם הנדסה בן 31 מהיישוב רמת ישי, בוגר ויצו חיפה וצלם מחונן. הוא אינו עוד אחד מצילומי הנוף הישראליים, צילומי מקומות ריקים מאדם, שיש בהם שאריות של פעילות, שהם טופולוגיה נפשית. כי נקודת המוצא והדחף שלו שונים. הוא אינו צילום אנליטי הקשור באמנות. הוא צילום של אדם שחגיגות העצמאות חשובות לו מאוד. לכן הוא מצלם את ההכנות. כולם בבית הקברות ויחזרו בנעליים מרובבות אדמה. ואני שמתי לב שחיים גורי חזר ארבע פעמים על הפנייה "ראה". ואני לא יודעת מי יראה, ושומעת בראש "ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה, ארוכה. פנינו שונו. המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים". כששאלתי את יונה בטלפון על הצילום, התברר שהוא אהוב עליו במיוחד. הוא אמר שהוא ממוסגר אצלו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ