שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
טל ניב
טל ניב
טל ניב
טל ניב

1 זהו צילום עצמי של הנער מוחמד אבו חדיר משועפט, שנחטף, עונה, הוצת ומת ביער ירושלים. סלפי שלו. עובר זמן מסוים עד שמבינים זאת. ורואים את אבני הקיר. אבן ירושלמית, אבל קשה לדעת אם מאחור אלו וילונות או פרופילים של אלומיניום. אם משמאל למטה נראית תאורת גינה, לצד השתיל הירוק, או משהו אחר. הזהו ביתו? כנראה ביתו. אבל מה שרואים בבירור — שאין לטעות בו — הוא השתקפות האור בעיניו. אור המכשיר שבו הוא מצלם את עצמו ביד מושטת קדימה. וכמובן הבעתו. הבעתו המודעת לעצמו המונצח. ואפשר לראות את מחשבתו שלו על עצמו. סלפי־מעגלי. הצילום כפרקטיקה, לימדה סוזן זונטג, מראה את הסובלים, במצב הנורא ביותר, או את האצילים — העשירים ביותר. אבל הסלפי שנועד למסך הזעיר שייך לעשירים. הוא תחייתו של נרקיסוס המביט באגם. בהשתקפות פני־עצמי באגם מי־דיגיטל. וגם מוחמד אבו חדיר, שזה עתה גילח את ראשו והשאיר שביל שיער שחור וגבוה, ושמביט בעיניו החומות, מקושט בשרשרת — וקו יורד משורש אפו לסמן את הרמת השפתיים בחיוך מתבגרים בלי שיניים — שמח שהוא נראה ממש חלק ויפה ברגע הזה. סלפים כאלה, ברזולוציה נמוכה, נעשים כל הזמן. הם אינם דימויים שנוצרו כדי שיביטו בהם שוב ושוב. הם מיידיים. לעכשיו ודי. הפעלה עצמית במקום לדבר בקול רם. בדיקת קשר עם עצמי מדומיין כקהל. אבל עכשיו אנחנו יודעים שהוא נחטף ועונה והוצת. יודעים שזה נעשה, הדבר הזה, שאי אפשר לסבול. ואנחנו יודעים שזה נעשה שלושה שבועות אחרי שגיל־עד שער, האמיץ, הגיבור, התקשר למשטרה מתוך המכונית שבה נחטף ושבה היה נעול עם נפתלי פרנקל ואייל יפרח ושאף אחד לא בא להציל אותם, אף על פי שהם עשו את הדבר הנכון והתקשרו למוקד 100, כמו ילדים טובים, והחוטפים ירו, ושרפו את האוטו וקברו אותם. את כל זה יודעים כשמסתכלים בסלפי הזה. ואיכשהו, אף על פי שברור שהסלפי הוא תופעה חברתית, ואף על פי שברור שהצילום הזה לא בישר דבר על גורלו — מבטו יוצא מהמעגל של העצמי. ומביט החוצה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ