ראיה חותכת

הצילום הקשה ביותר הוא לא של פציעה או קרב או אש - אלא של עצם חייו שלו

ג'קי גואז, חיילי חטיבת גולני בגבול עזה לפני כניסה לשטח, 
19 ביולי, איי.אף.פי
. סג"מ בר רהב, פייסבוק
. אמיתי שטרן, "מרחב חשוף" (MAZ — Unsheltered), מדיה מעורבת, עץ, טלק, גרפיט ודיו. מיוצר בתוך מקלט. 
סיון אלירזי, רוח פרצים, פרויקט גמר בצלאל 2014

טל ניב
טל ניב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
טל ניב
טל ניב

1 בהגדלה של הצילום אני מסתכלת בפנים משמאל, המזוקנים. במעגל. בחיבוק. כיפות. עורף כהה יותר. ואני רואה את עיני הבחור בורקות בחושך. גולני על גבול עזה, לפני הכניסה. הצלם, ג'קי גואז, תפס את עינו מרחוק. ברק של נשך תחתון. המפקד? מעודד, מדבר אליהם, מביט בעיניהם. צילום שאור הפנסים מאפשר אותו ואינו רב פרטים. להפך — מתאר התלכדות. את האופן שבו האחדות ואמון הדדי פועלים בנקודת הזמן עכשיו. והשאלה איפה הקרב הזה ממוקם על קשת החיים, כמו שאומר נתן זך, אינה קשורה לרגע שלהם, למעגל. מחוברים זה לזה עכשיו. הפריים נכון, מרחוק, הכל נכלל. מהות של הרגע. אני חושבת על צילומיו של מיכה בר־עם מיום כיפור. זמנים שונים. בר־עם נשכב עם החיילים בתעלות, לצד השבויים המצרים הקשורים. כך שזווית הצילום שלו הפכה עם הזמן לאפשרות להתבונן גם בהם והם עברו משוליו למרכזו. אבל אלה היו זמנים שונים. היו פחות מצלמות בידי פחות אנשים. גם הצילומים של הפלסטינים מעזה אינם כוללים את החיילים. רק את התוצאות.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ