שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הסרט "אפס ביחסי אנוש" מלמד על חשיבות נקודת המבט הנשית על הצבא

"אפס ביחסי אנוש" הגיח כשהוא מעוטר במבצע צבאי ברקע. אבל נקודת המבט הנשית בו לא צמחה בחלל הריק

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

רבות נכתב על סרטה הראשון באורך מלא של טליה לביא "אפס ביחסי אנוש", שהוכתר כבר כלהיט התורן של הקיץ העצוב הזה. הסרט, שעוסק בסיפוריהן של חמש פקידות וקצינה במשרד שלישות בבסיס שיזפון ("שיבזון" כפי שמכנה אותו אחת הדמויות) בדרום, מצליח להתנחל בלב הקונסנזוס הישראלי בתזמון מופתי עם הלחימה ברצועת עזה. אחת השאלות המיידיות שעולות בתום הצפייה בסרט הנפלא הזה, היא מדוע עבר כל כך הרבה זמן עד שסרט בז'אנר הזה נוצר? מלבד שני סרטים שהצליחו איכשהו להיחקק בתודעה ועסקו שניהם בחוויות של חיילות בטירונות ("בנות" מאמצע שנות ה–80 ו"ירוקות" הדוקומנטרי מתחילת שנות האלפיים), רובם הגורף של סרטי הצבא בישראל, החל מ"גבעת חלפון", דרך "אחד משלנו", "בופור", "יוסי וג'אגר" ועד "ספיחס" ו"הלהקה", מסופרים מנקודת מבט גברית מובהקת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ