ראיה חותכת

התחלת האמפתיה

המילה "להתבונן" מניחה שיש רואה. שיש שרשרת של תגובה, של פענוח, של זעם, של בושה. או כעס או אשמה. אבל למה להניח הנחות

טל ניב
טל ניב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
טל ניב
טל ניב

1 לפני ההלוויה. לפני, לא בשעה שבה נפרדים. יתומות ואחיות, והורים. חברות. סבים. בצילום הזה של איליה יפימוביץ, לפני ההלוויה של סמ"ר גיא אלגרנטי, שהותיר הורים וחמש אחיות, אפשר לראות כיצד מפקד המשמר מיטיב את כומתת חיילו ומה שמעניין כאן הוא שהמפקד מיטיב לא רק את הכומתה, אלא את הראש כולו. ויש משהו בעדינות, האומרת "אני אסדר, הנה, כך זה מונח שלא ייפול", ששובר את הלב. העדינות ההורית שבה הבוגר מתקן ומכין לפגישה עם המציאות שתבוא. עיניו החומות הגדולות של החייל מביטות קרוב בפני מפקדו, משתדל לא לזוז. החייל מאחור מביט בעורפו. ימים איומים. ואני מביטה בכנפיים על החזות. וחושבת על ההורים. ועל האחיות.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ