ראיה חותכת

הוא נצרב מהשמש, והיא מרסיסים

פני האחר

טל ניב
טל ניב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
טל ניב
טל ניב

1 פניו של בני גנץ עשויים כתמי שמש. פנים חרוצים. חשופים. צרובים. ודווקא משום שאינו מאפר אותם לצילומים — כבנימין נתניהו — נדמה כי אפשר להכיר אותו טוב יותר, לזהותו. העור החשוף הוא מרכיב הכנות שבצילומיו. וכך, אף על פי שהמבט הישיר למצלמה הוא סימן ההיכר של דיוקנאות רשמיים הנעשים בתנאים נוחים, ובאולפן, דווקא זה, בצילומו של עופר וקנין ממסיבת עיתונאים שהיתה ב–28 ביולי בקריה, הוא המוצלח שבדיוקנאותיו. ואפשר לחשוב, כשמתבוננים בו, על הסתירות שבין הפונקציה שלו בחיים הישראליים — "מי שרוצה להילחם" — לבין האופן שבו הוא ממלא אותה. האופן שבו הוא אומר "צה"ל לא הולך לשום מקום" בנאום הכלניות שלו ומתכוון לומר, שהצבא ממשיך לשמור על התושבים לצד הגבול, אבל משתמש במילים שגם מניחות שאיש לא יגיע לשום מקום, כל עוד זו הפונקציה היחידה האחראית לחיים. נאום הכלניות שלו, האופטימי והמרגיע, שאינו אלים, רברבני או התקפי, קשור גם לעובדה המעניינת, שמכל השירים שיכול היה לשיר ביום העצמאות האחרון, בפרויקט השירה המשותף השנתי בבית הנשיא, בחר ב"אחד החיילים" של רחל שפירא. זהו שיר במתכונת אלתרמנית מדוללת מאוד, שבו מבקשת אם או בת זוג ממישהו, שעובר בין החיילים, להביט־לשמור על החייל האהוב שלה, ומצהירה על עצמה שתעבור בחלומו בלי להפריע לו. הנה המילים: "כמו אחרים, הוא לובש בגדי חאקי ולרגליו נעליים גבוהות / רק שבעיני הוא אינו דומה לאיש — / הוא יחיד ומיוחד מאוד./ כמו אחרים, הוא נצרב מן השמש/ ותלתליו נגזזו על עורפו/ רק שבעיני הוא אינו דומה לאיש — הוא יחיד ומיוחד מאוד".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ