ראיה חותכת

על הזמניות

פה ושם, בלי רגליים על הקרקע

טל ניב
טל ניב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
טל ניב
טל ניב

1 עיניה פקוחות לרווחה. הפוכות. וגופה השרוכי, הטיפוסי לתחום, מקושת. השרשראות שעל צווארה עפות ובטנה — הבהירה מרגליה כי לא נשזפה — נמתחת כיריעה מכסל לכסל. היא יפה. מעיין שחף, הקופצת. שערה שהובהר לפני כשנה, בוהק בלובנו המוזר. קופצת לגובה מחיפה ברגע המעבר שלה בשבוע שעבר. באליפות אירופה באתלטיקה. לא קלה ממוקדמות לגמר. 1.85, שישה סנטימטרים מתחת לשיאה, אבל מספיק. תנאי מזג אוויר קשים. עלתה. ואפשר לראות שיותר מאשר הצלם, שעמד ממרחק מסוים, תפס אותה, היא עפה אליו, התמקמה בפריים שלו, המקצועי־הגנרי, המבקש תבנית כל־הגוף באוויר ושיהיה מדויק. כך שאין ייחוד בצילומה, אלא הייחוד שבה עצמה. הייחוד שבתנועת האגודל שלה. משמאל. שלא מכסה את האגרוף, אלא זקופה באוויר. זו שפתה האישית. כתב־תנועתה. ודווקא מפני שפני קופצת במעופה תמיד משונים, וקשה מאוד לזהות פנים כשהם הפוכים — שלה נותרים מזוהים. זהו שערה שהולבן. צעד חכם. ויומיים אחר כך ב–17 בחודש נשרה מהגמר, לפני האחרונה. קופצת ספרדית ניצחה בתוצאה של 2.01. וצילומה זה, המצולם בשפת ניצחון והקשתה, מתאר אותה, הספורטאית בת ה–28 מחיפה, ברגע אכזבתה. ועכשיו הוא מובן עוד יותר, ואישי, ויפה: זה צילום הקפיצה־הכי־טובה־שאני־יכולה־עכשיו. הקפיצה שיש. תפוס את זה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ