ראיה חותכת

מקור העולם

הזית הוא העץ שלנו במקום הזה. בשביל סגורסקי שמסתכל בסוניה, ובשביל האמנות, ובשביל הישראלים כולם והפלסטינים בכלל

טל ניב
טל ניב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
טל ניב
טל ניב

1 הכלניות אמיתיות. הזית אמיתי. האשה אמיתית. היחסים אמיתיים. גוסטבו סגורסקי, הצלם, וסוניה סגורסקי. הם נפגשו ב–98' ומאז הוא מצלם אותה. בבית. על המיטה. באמבטיה. במיטה. בהריון. בסטודיו שלו. בעירום. בטנה שטוחה, אבל לא בדיוק צילום עירום. צילום ישיר של גופה לא לבוש. עם הילדים. הבנים. שניים, בסלון בבית. בקלוז אפ. על רקע מפת העולם. ואף על פי שהיא הכל בשבילו, ובשבילם, ובשביל עצמה — הוא לא מגיש אותה לעין הצופים, כמאכל — אלא מביט בה כפי שמביטים באדם אמיתי. לא כפרס, לא כצעצוע, לא כהישג שלו. או ״משהו״ שיש לו ואין לאחרים. סוניה בעמק המצלבה, ממרץ 2003, הוא צילומו של אדם שמביט בשותפה שלו לחיים, בשלב מסוים בשותפותם, לא ממש בהתחלה, אבל לא כדי שאחרים יביטו בה כאובייקט של גירוי, או כחפץ שיש לו, יוקרתי, אלא בה עצמה. כאדם נפרד ושלם. היא היותר־שבעולם ולא ייצוג או השלכה של רעיון שלו. כך שאף על פי שהוא מחזיק את המצלמה, היחסים שוויוניים. אמנים מצלמים את בנות הזוג שלהם בסדרות על פי זמן — נניח הסדרה שמוצגת עכשיו בתל אביב של עדי שמעוני בגלריה P8, "אווה" — אבל כאן, אצל סגורסקי, ירושלמי, יליד ארגנטינה 75', שמלמד צילום בבצלאל, הצופה אינו מוזמן להתפעם מהיותה "ראויה" לתשוקה של כל גבר, אלא מוזמן להסתכל באופן שהוא, סגורסקי, רואה אותה, את סוניה. אדם בפני עצמה. אדם שיכול לשמור על פרטיות, במובן הלא מתחבא שלה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ