ראיה חותכת

ברגליים חשופות

הכי קרוב לחזית והכי ברור שאפשר

טל ניב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים2
טל ניב

1 אצל שי אלוני רואים תמיד את השטיח, את השטח ואת הרצפה הפרושה. את כל החלל, עומקו. זו זווית של צילום, וגם החלטה של אלוני, אמן וחבר קבוצת גבע. החלטה למקם. למקם את האנשים בכל מובן. בסלון ביתם המספר את סיפורם בחפצים. למקם אותם על קשת החיים, קשת הגיל. וגם קשת ההיסטוריה. ואני מסתכלת בעוד דיוקנאות לוחמים שצילם, לא רק של אברהם אדן, ברן, ורואה שיחסית לשאר, ברן נמצא בחזית הפריים, כך שאפשר להתבונן בגופו, לפרק, לא רק למקם: עיניו הכחולות נועצות מבט, שערו דחוי לצד אחד. כפות רגליו. ציפורניו. נמשיו. בצילום הזה הוא בן 75. וברור שברן אינו רק גיבור ישראל, הלוחם, בר פלוגתא של אריאל שרון, אלא גם גיבור תולדות הצילום. תולה דגל הדיו. וכשאלוני מביט בו, בברן, הוא גם שואל איך מצלמים מחדש לוחם שהשתתף בניסוח עקרונות צילום הלוחם העברי.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ