בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראיה חותכת

ברגליים חשופות

הכי קרוב לחזית והכי ברור שאפשר

2תגובות

1 אצל שי אלוני רואים תמיד את השטיח, את השטח ואת הרצפה הפרושה. את כל החלל, עומקו. זו זווית של צילום, וגם החלטה של אלוני, אמן וחבר קבוצת גבע. החלטה למקם. למקם את האנשים בכל מובן. בסלון ביתם המספר את סיפורם בחפצים. למקם אותם על קשת החיים, קשת הגיל. וגם קשת ההיסטוריה. ואני מסתכלת בעוד דיוקנאות לוחמים שצילם, לא רק של אברהם אדן, ברן, ורואה שיחסית לשאר, ברן נמצא בחזית הפריים, כך שאפשר להתבונן בגופו, לפרק, לא רק למקם: עיניו הכחולות נועצות מבט, שערו דחוי לצד אחד. כפות רגליו. ציפורניו. נמשיו. בצילום הזה...

קבלו גישה מלאה לכל תכני הארץ באתר ובסמארטפון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו