שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

למה אנחנו כל כך מפחדים מחולי הנפש?

אף שההבנה את הנפש גדולה היום מבעבר, וחולי הנפש אינם אלימים ברובם, הפכו אלה להיות 
החוליה החלשה ביותר במחרוזת האנושית. מה גורם לנו להרחיק מעלינו את פגועי הנפש ולראות 
בהם את הזר המוחלט? חלק ראשון

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גבריאל בוקובזה

במחזה "המלך ליר" טווה שייקספיר את סיפורו של שליט שנסחף בהדרגה אל מחוזות קהות הנפש והשיגעון. לאחר שבתו הראשונה פונה לו עורף ומבזה אותו, הוא חושש שהוא מאבד את שפיותו. הוא מבקש: "הו רק לא להיות למטורף, שמים מתוקים, לא מטורף!" (תרגום: דורי מנור), אך תחנוניו ניגפים אל מול הבלתי־נמנע; הדמנציה ממתינה לו בזרועות פתוחות. בתו השנייה מתנכרת לו והוא מאבד את אחיזתו במציאות. חשוף בסערה הוא זועק לרוח ולגשם: "עשתונותי אובדים לי!" ואז משתבשת דעתו לחלוטין. אנחנו פוגשים אותו בסצנה הידועה, כשכתר פרחי פרא על ראשו והוא מסנן שטויות על בני תיישים ובנות חווה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ