נועה מנהיים

את בת חמש. מאזינה בחצר לשירתו של צרצר כלוא בכלוב קש. אמך קוראת לך להיכנס. רגלייך היחפות מטופפות על הרצפה. סבתא שלך ממתינה ליד הכיסא. בידיה רצועת בד לבנה באורך שלושה מטרים. היא קוצצת את ציפורנייך ואת מכניסה את כפות רגלייך הקטנות לקערה של מים חמים, אדומים מדם חזיר, שבהם צפים עשבי מרפא. את משכשכת את בהונותייך בחדווה בפעם האחרונה בחייך. האשה שילדה אותך וזו שילדה אותה סכות את כפותייך בשמן, ואז הן כופפות את כל אצבעותייך, מלבד הבוהן הגדולה, לכיוון העקב, ומתחילות לכרוך. הבד רטוב וקר והן מהדקות אותו עוד ועוד. את כנראה פורצת בבכי בשלב מסוים, אולי כאשר החבישה ההדוקה שוברת את עצמותייך. אם יש לך מזל הן יודעות את מלאכתן ואת לא תפתחי נמק ותמותי. לאחת מכל עשר בנות לא היה המזל הזה. אבל את נקבה, ממילא אין לך מזל. במקרה הטוב הן יצליחו להגיע, לאחר חבישות חוזרות ונשנות, שכל אחת מהן מהודקת מקודמתה, לכף רגל באורך 15 סנטימטרים, או "לוטוס מוכסף". במקרה הטוב ביותר הן יצליחו להטיל בך את המום הנחשק מכל, "לוטוס מוזהב", כף רגל באורך שבעה סנטימטרים בלבד, כאורך כף רגלו של תינוק שעדיין לא צעד צעד אחד. בלילות, כשריח בשרך הנרקב והכאב אינם נותנים לך מנוח, את רוקמת עיטורי כסף וזהב על הנעליים הזעירות שיסתירו את התחבושות, שבלעדיהן לא תוכלי עוד ללכת, כלובי המשי שלך. את מזכירה לעצמך שגם אמך וסבתך עברו את זה. שהן עושות זאת לטובתך. שהרי ערכך בשוק הנישואים תלוי בכך. לא בחדות שכלך, בטוב לבך, במתק לשונך, בחן גופך או ביפי פנייך. רק באיבר המצומק, המושחת נוראות, המצחין והמגביל שהיה פעם כף הרגל שלך.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ