קולפן הוא הסמל החדש של המאבק הפלסטיני

מצבי חירום אהובים כל כך על פוליטיקאים כי הם גורמים לאזרחים המרוטים לשכוח את האלימות הגדולה יותר, שגובה קורבנות רבים יותר. האלימות הכללית, היומיומית, המורגלת

תהל פרוש
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
תהל פרוש

1

מאז שהמצב הביטחוני התערער האווירה במאפייה הקבועה שלי עצבנית וצפופה. אתמול ראיתי בשולחן אחד ריב בין שלוש בחורות עם שני תינוקות: שתיים מהן כתשו את השלישית כי אמרה משהו לא במקום ו"ייבשה" אותן. היא הזילה דמעה אחרי שהן ייבשו אותה. בשולחן אחר גבר ואשה בני כ–60, מטופחים, לובשי שחור, אחזו בעיתון. האשה ביקשה קפה אייריש קרים, דבר שהמלצרית לא הבינה, ולכן המלצרית חטפה על הראש. הגבר התעצבן על האשה כי היא לא מקשיבה לו. במקום להקשיב היא רצתה להפגין את הידע שלה בחיי הדמויות שמופיעות בעיתון. היא באמת היתה מעורה במתרחש, זה היה בעלה של זו שמתה כבר וכך הלאה. האשה אמרה לו שהיא רוצה ללכת למופע של גיל שוחט. הגבר האדים וצעק: "אין לך גבול, את מביאה כל מיני דברים פתאום, גיל שוחט אפשר לסבול אותו אולי רבע שעה". "הוא גם צריך להתפרנס!" החזירה האשה. "אבל הוא לא טוב! הוא לא טוב!" צעק הגבר, "אולי עושה הרבה דברים אבל הוא לא טוב!"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ