עלייתה ונפילתה של "בנות"

בתחילת הדרך, הסדרה "בנות" עשתה לנשים את מה שהיפ־הופ עשה לשחורים — היא הראתה שנחיתות יכולה לקחת אותך למקומות שלא חלמת עליהם. היא הפכה את הנשיות למגניבה ותיארה אותה כנעורים האולטימטיביים. למרבה הצער, כמו הנעורים, גם הסדרה מגיעה לקצה

שיר ראובן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שיר ראובן

לפני ארבע שנים כתבה לינה דנהאם סדרה שנראתה, נשמעה והיתה כמו העתיד. בעקבות דיווחים שלפיהם העונה הבאה של "בנות", שתשודר ב–2017, תהיה גם האחרונה — מתבקש לחזור שוב לאותה התחלה קסומה, ולבחון אותה מחדש. בעונה הראשונה של "בנות", הדיאלוגים ניסחו בקלות משהו שעמד בשנים האחרונות על קצה הלשון. סצנות מבריקות של שלוש דקות היו התשובה המלאה והמדויקת לסוגיות שהיו יכולות להיפרט לדיוני פייסבוק נצחיים. היחס לנושאים כמו עירום ומין היה חסר דרמה בצורה מופגנת. כל נושא שהעונה הראשונה של "בנות" נגעה בו העניק את התחושה כאילו לינה דנהאם עקבה אחריו, למדה את ההרגלים שלו ואז ירתה בו, פיחלצה אותו ותלתה אותו על הקיר ל–25 דקות בכל פעם. היו לה המון דברים לומר וכולם היו חכמים. אפשר לשייך את הדברים האלה לדור, למצב כלכלי או לעירוניות, אבל לפני הכל, הם ציירו דיוקן חדש של נשיות. דנהאם היא לא הראשונה שעשתה את זה. דברים דומים נאמרו על הסדרות "סקס והעיר הגדולה" ו"אלי מקביל", ועל "מרפי בראון" ו"מרי טיילר מור" לפניהן. נשיות מומצאת מחדש פחות או יותר בכל עשור, כמו אופנה או מוזיקה. היא מתחדשת, מפני שהטיוטה אף פעם לא מגיעה לשלב הסופי שלה — זה שימקם אותה כשווה לגברים מבחינה כלכלית וחברתית. במובן הזה, נשיות היא גוף שעובר אבולוציית־בזק אחת לכמה שנים: משיל איברים שלא עבדו ויוצא לנסיעת מבחן עם כישורים חדשים.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ