ראיה חותכת

עם הקטנה בלונדון, מדמיינות מחדש

דימוי של נשים מזוכיסטיות, מכורות לכאב, עורר את התעניינותם של דנטה גבריאל רוזטי ובני דורו. 
אצל סינדי שרמן הכל הפוך מזה: היא ביימה את עצמה, היא המביטה נחושה

טל ניב
טל ניב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
טל ניב
טל ניב

1

מטעמי ביטחון בודקים בתיקים. בכל מקום. האנשים שעושים זאת במוזיאון ויקטוריה ואלברט שומרים על מבט מזוגג, שלא להיות אישיים מדי, אבל תמיד גם באה התנצלות: המצב, המצב. בחנות המזכרות הגדולה מיד בכניסה, צעצועי פלסטיק וגומי סיניים קטנים בקופסאות שקופות למכירה בזול יחסית, בהשוואה למוצרי התערוכות והרפליקות הממותגות. אבל משמאל אכסדרת פסלי השיש הניאו־קלאסיים בסצנות כמו־מיתולוגיות מזכירה שחיקויים המתחזים לטוב טעם אינם חידוש. רק הכמות. בפנים, בחדרים מיוחדים, בתשלום, שתי תערוכות גדולות: רטרוספקטיבה של הצלם האמריקאי פול סטרנד ותערוכת רוחב גדולה, 150 עבודות — "בוטיצ'לי מדומיין־מחדש". הקטנה הסיטה את עיניה מהפסלים העירומים. אבל בפנים, בחולפנו על פני עותק של ציור הקיר הפוֹפי הענקי של האמריקאי ריפ קרונק, "ונוס על חצי צדף" — של נערה על גלגליות בחוף וניס בלוס אנג'לס, וציור של ונוס כשתווי פניה קוריאניים טיפוסיים — היא אומרת בידענות של ילדים, זה קומי! מצחיק. אבל העירום מהקירות משקיף, נעשה סמיך יותר ויותר, והיא רואה את דיוקן ג'וליאנו דה מדיצ'י בבגד אדום מ–1498 ואומרת "הא!" מכירה, ילד מכיתת הציור שלי צייר אותו גם, ומתיישבת מולו. "חכי כאן".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ