הבייביסיטרית הכי טובה בראשון לציון זיכרונות מקריירה מוחמצת

בגיל שתים־עשרה שיר ראובן הבינה שמה שמפריד בין ילדת לבגרות זה כסף אז היא החליטה להיות הבייביסיטרית הכי טובה בראשון לציון

שיר ראובן
שיר ראובן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
שיר ראובן
שיר ראובן

1

התחלתי לעבוד בגיל שתים־עשרה. זאת היתה הפשרה הטובה ביותר שהצלחתי לקבל מעולם התעסוקה, כי רציתי להתחיל בגיל שש. ראיתי בטלוויזיה איך יתום בדרגת עשייה מדיום־רייר שטף בקבוקי זכוכית בבריכה ענקית באיטליה בשביל שטר בסוף כל יום הלימודים. את השטרות הוא חסך כדי לשוט לארגנטינה ולפגוש את אמא שלו. המשמעות היתה ברורה: כסף הוא מה שמפריד בין ילדות — תקופה שבה העולם מוגש לך בגרסתו המפוסטרת והמוגבלת — לבין בגרות. והחלק היפה ביותר בבגרות: היכולת ללכת תמיד ולאן שאת רוצה. מובן שלא רציתי ללכת לשום מקום, וגם אם הייתי רוצה לא ידעתי אילו מקומות ישנם. הכרתי רק את השכונה שלי וכל מקום אחר היה זר לי. יכולתי להתחיל חיים חדשים לחלוטין במרחק של חצי שעה הליכה מהבית. מקומות אחרים היו בעיני כמו שמועה שלא הייתי מוכנה להסתכן ולבדוק. רעננה, הרצליה, רחובות, ערים שעלולות להתפוגג ברגע שאנסה להגיע אליהן. ילדים מזהים את הגבולות שמציב להם העולם כפי שכלבים מבינים את הטון של בעליהם, ואני ידעתי שאני תקועה במקום ורציתי כסף כדי שאוכל ללכת. מתישהו ראיתי ילד בן שלוש־עשרה עובד כשליח אצל הירקן. הלכתי לשם בעצמי ואמרתי שגם אני רוצה. הירקן אמר, "יהיה לך כבד השקיות". אמרתי, זה בסדר, אני בחוג. הוא אמר, "תראי, אם תבואי למישהו הביתה והוא יעשה לך משהו, אבא שלך יהרוג אותי. ויגיע לי". לא היה לי מושג למה הוא התכוון ורציתי להישמע מקצועית אז אמרתי בטון חתום, "באתי לדבר על ירקות". הוא צחק, אמר שאי־אפשר אבל אני יכולה לקחת הביתה פרי. לקחתי תפוח אדום.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ