למה אנחנו עומדים דום ביום הזיכרון?

את דקת הדומייה ייבאנו ממנהג בריטי שנולד בקייפטאון; את תפילת יזכור שאל ברל כצנלסון מתפילה לזכר יהודים שנטבחו במסעות הצלב (והוא גם החליף את אלוהים בעם ישראל); ואת יום השואה הפקיעה הממשלה מהרבנות. כך נולדו והתגלגלו המנהגים לציון ימי הזיכרון לחללי צה"ל ולנספים בשואה

אילון גלעד
אילון גלעד
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילון גלעד
אילון גלעד

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה עוצבו שניהם על ידי קברניטי מדינת ישראל הצעירה בשנותיה הראשונות. את המסורות השלובות בימים אלו, שהתקדשו במשך השנים כחלק מהאתוס הלאומי, שאבו גם ממסורת ישראל, אך בעיקר ממורשת השלטון הבריטי הקצר בארץ־ישראל — המנדט.

אחרי שדיכאו הבריטים את המרד הערבי הגדול (1936–1939), עימות שכונה ביישוב העברי ״מאורעות תרצ״ו״, אירגנה במאי 1940 ״כופר היישוב״ — קרן מגבית לצורכי ביטחון שהוקמה כדי להגן על היישוב מפני ההתקפות הערביות — יום אבל לאומי לזכר יותר מ–400 היהודים שנהרגו בפרעות. התוכנית הראשונית היתה לקיים את יום האבל בכ״ז בניסן, היום שבו פרץ המרד (ובמקרה גם יום השואה בימינו), אבל לאחר התייעצות עם רבנים הוחלט לדחות את היום בשבוע לד׳ באייר (במקרה יום הזיכרון בימינו), בשל מסורת יהודית שאין לקיים ימי אבל בחודש ניסן, הוא ״חודש הגאולה״.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ