ראיה חותכת

אחרי האלימות, זמן להתבוננות

בפרויקט הגמר של עתליה רינסקי הנוכחות של טראומה נעשית ברורה

טל ניב
טל ניב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
טל ניב
טל ניב

1


כשאני מסתכלת בעבודה הזאת של עתליה רינסקי אני מזכירה לעצמי שוב ושוב שזה תצלום. עיבוד. שאין לזה כוחות־על. שאני לא צריכה לרוץ לפרק את החוטים שהושחלו בפירסינג, בניקוב, בגבה של האשה הצעירה. שאני לא צריכה לרוץ להציל אף אחת. שלמרות שקשה לראות את החורים בגוף, לראות את המצב שבו נמצאת המצולמת ולחשוב על העמדה, המצב, של המצלמת, רינסקי — זו המחזה. אי אפשר לפחד מהפאניקה שהדימוי הזה מעורר. אי אפשר לבטלו בקביעה שהוא לא אסתטי דיו. אני מרגיעה את עצמי, הוא אינו יכול להכתים את המביטה באלימותו המיותרת, העודפת, המנותקת־מהזמן, דוחת־המציאות והפרוורטית. מרוב תכנון, זו אנרגיה בלי תיחום.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ