ראיה חותכת

סלינה מאייר היא קלינטון או טראמפ?

הצביעות הקומית של פרשני פוקס לעומת ההומור העבש מעט של סאטרדיי נייט לייב

טל ניב
טל ניב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל ניב
טל ניב

"האם אין לך שום תחושת הגינות, אדוני? האם בסופו של דבר לא נותרה בך כל הגינות?"

(הפרקליט הצבאי הראשי ג'וזף וולץ' לסנטור מקארתי, 9 ביוני 1954)

1

זהו פרס נובל, לא "כוכב נולד — שוודיה", הצחיק טים סטנלי במאמר רוטן ומקסים למדי בטורו הקבוע בטלגרף הבריטי ב–13 באוקטובר, עת נודע כי חתן הפרס לספרות השנה הוא בוב דילן. אין פלא שדונלד טראמפ מצליח להיות מועמד המפלגה הרפובליקאית לנשיאות, כתב. והוא צודק: טראמפ, שתוכנית המציאות שלו, "המתמחה", איפשרה את המועמדות העכשווית לנשיאות, הוא בינתיים הסימפטום הראוותני ביותר של התמוטטות האליטיזם — וגם התמוטטות אשליית האליטיזם. בנאומיו ההיסטריים־קומיים הוא שעון מקולקל המורה את השעה הנכונה פעמיים ביום. האוליגרכיה האמריקאית החליפה את המריטוקרטיה. אבל לא הוא הפתרון. הוא מדבר ללא ויסות, מגדף, מחקה פיזית את תנועות הגוף של הילרי, או "היא". מפריח סיסמאות, מדבר במונחים קונספירטיביים. ובכל זאת, אף על פי שהבחירות הוכרזו על ידי רוב הפרשנים המובילים כמונחות בכיסה של הילרי קלינטון, מתעוררת המחשבה שמצביעים אינם מספרים לסוקרים למי באמת הם יצביעו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ