טל ניב
טל ניב
טל ניב
טל ניב

1

כל פעם שאני חולפת על פני הפסל "הוא הלך בשדות", החייל המת, פעור הפה, חשוף קרבי המתכת, של יגאל תומרקין, המוצג קבע במוזיאון תל אביב, אני מסתכלת באיבר המושלם שלו. ואני חושבת: הלם האמיתי, ומעריכה מחדש את תומרקין ונוכחת בעוצמתו. והנה, אני פותחת את הקטלוג היפה, הענו באופן ישועי של ד"ר אמיתי מנדלסון, המלווה את התערוכה שאצר במוזיאון ישראל, "הנה האיש: ישו באמנות הישראלית". אני מסתכלת בעבודה "Rex" של תומרקין, שנוצרה שלוש שנים קודם, ב–1964: פתח קרוע, מדמם, פעור באמצע. אף על פי שאני יודעת שזהו החתך בצלעו של ישו, שתומס הספקן תחב בו אצבעות כדי לוודא את ממשותו — קרע בתוך הסמליות שמבעדה אפשר לדעת ולגעת בטראומה של הממשי — אני רואה אצל תומרקין את מה שלא ראיתי אצלו עד היום, את הנשיות. בשבילי הוא היה רק גבר. "ביצירה... ממוזגים יסודות יהודיים, נוצריים ואוטוביוגרפיים וגם היא עשויה ברוח הפופ והאסמבלאז' הראושנברגית", נכתב בקטלוג. "היצירה משלבת חלקי כיסא דמשקאי, עצים שרופים למחצה וקרן של שור לכדי הֶצרף מורכב, שהקומפוזיציה שלו נחלקת על ידי קרש... צורת הצלב נרמזת ביצירה על ידי הקומפוזיציה: חלקו האופקי הוא הקרש הגדול החוצה את הקומפוזיציה וחלקו האנכי הוא הקרע המדמם שמתחתיו. כף היד שמשמאל רומזת לגוף צלוב שנעדר. המילה Rex שמעל המסעד מתקשרת לשלט INRI שהונח בראש הצלב של ישו ושהאות השלישית בו מציינת את המילה הלטינית Rex. אם נקבל את הדמיון בין מסעד הכיסא לחנוכייה, יהיה אפשר לקשר את העבודה לציורי הצליבה של שאגאל המסמלים את הקורבן היהודי בפוגרומים ובשואה".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ