ראיה חותכת

היד הנעלמה של ההיסטוריה הצילומית

למה נהוג להציב נשים וילדות כשהן מביטות מהחלון בציפייה, למי הן מצפות?

טל ניב
טל ניב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל ניב
טל ניב

1

לא רואים אותה מיד, אבל זרועה של הילדה מוכפלת. ולא רואים מיד את ההכפלה מפני שההבעה שלה שוברת לב. השפה התחתונה והסנטר השאובים פנימה בציפייה מוחלטת. כי ילדים יכולים להיות מרוכזים לחלוטין בתוך רגע־הרגש שלהם. עיניה כחולות, שביל בצד כמו בשנות ה–40. מעיל כבד. זו עבודה של קרן זלץ, מתוך סדרה שנקראת "פנטום", שראיתיה תלויה ביריד צבע טרי במסגרת עץ כהה ועבה מאוד. אובייקט נוגע ללב בהמולת הניאון הכללית. תצלום שנראה אישי והיסטורי, עשוי כנגזרת של סדרת דיוקנאות "פני זמננו" של אוגוסט זנדר. אבל רק נגזרת, משום שהילדה מביטה הצדה, בתצלום שנראה שנעשה בבית, וממילא ההעמדה קשורה לפרדיגמה קודמת בצילום שמעמידה נשים וילדות ליד החלון לחכות. גם כשרכנתי להביט בו מקרוב, אדן החלון הרחב, ופעמוני הפרחים ההפוכים בעציץ, והאור על פניה היפים של הילדה, משכו את תשומת הלב, יותר מהעובדה שהחדר ריק. מחוק. יש רק חלון. וגם כאן עלתה נגזרת של דבר: הסוריאליזם של מאן ריי, סופר־אימפוזיציה שבעזרתה הכפיל ידיים ובעיקר עיניים — בהפחתה מסוימת. לא איברים מערערים של הסוריאליזם, אלא עדינות וזיכרון של תנועת היד. הילדה היפה עומדת בלי לזוז, אבל תנועתה נקלטה ונרשמה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ